דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קכג

הריטב"א בשם הרמב"ן דהא כבר שני' ליה בפקוקה ומליאה ולפמ"ש אתי שפיר דקושית הש"ס היא דעכ"פ נטל ביד והיה המשכה ובקושיא הנ"ל וע"ז משני ה"נ בפקוקה והיינו כיון דהיא פקוקה א"כ ממילא ל"ש ניצוק ובאמת אסור בשתיה ורק בהנאה מותר וע"ז מקשה מירד לבור והיינו דשם כיון דפתוחה לאסור מטעם ניצוק וע"ז אמר ההיא למשנה ראשונה והיינו דלמשנה ראשונה ל"ש ניצוק דלא הוה יין כלל ובמ"ש הר"י בר"מ. ובזה מיושב קושית הריטב"א דלשיטת רש"י ל"ל לש"ס למימר בפקוקה ת"ל כיון דהיא מלאה ל"ש המשכה ולפמ"ש אתי שפיר דלכך אצטריך לטעמא דפקוקה דאל"כ יאסור מטעם ניצוק וכקושית התוסק וז"ב ודו"ק

סעיף כ"א אין דורכין עם העכו"ם בגת עיין תוס' ע"ז דף נ"ו בד"ה מאי שכתבו יש לדקדק מדלא שאלו מהו לדרוך עכו"ם עם ישראל משמע שהגת של עכו"ם ודבריהם סתומין דמהיכן משמע כן ופירשתי בדרך למודי עפמ"ש התוס' ישנים ביומא דף פ"ה ע"ב גבי יוה"כ לא בעיא תשובה שכתבו בשם רבינו יעקב והוא הר"ת שהיה רגיל לומר במ"ש יפה ת"ת עם ד"א שהד"א עיקר דכ"מ שאמר עם הוא העיקר ע"ש ובהגהמ"יי ברמב"ם בס' אהבה או בה' ריעות וגם כאן מדאמר עם העכו"ם משמע שהעכו"ם עיקר ודו"ק

סי' קכ"ד סעיף ד' הגדולים אוסרין היין בשתייה כן היא דעת הרשב"א והש"ך הקשה דמש"ס מוכח דאסור בהנאה דהרי שם קתני עבדים וקתני וכן בני השפחות ובעבדים בודאי בגדולים אסור אף בהנאה וה"ה בבני השפחות ע"ש. ולפענ"ד לא זכיתי להבין דכיון דבש"ס שם אמר תרגמא אבני השפחות והא וכן קתני כי קתני וכן ארוקן ומדרסן וא"כ כיין דלענין יי"נ לא כללינהו בהדדי ולא קאי וכן ע"ז סיב מאן לימא לן דבגדולים אסור אף בהנאה כמו בעבדים דהא לענין יי"נ לא כללינהו בהדדי ולכך בבני השפחות כיון דנתגדלו בבית ישראל אף בגדולים אינו אסור רק בשתייה וז"ב. איברא דאכתי קשה לפי הס"ד דלא מחלקי בין עבדים לשפחות א"כ מאי מקשה לרב דמשמע דלדידן ניחא והא גם לדידן אינם שווים דבעבדים אסור אף בהנאה ובשפחות אינו אסור רק בשתיה. אך באמת הדבר נכון דלהס"ד דאנן לא היה נודע לן הסברא דבבני השפחות יש להקל טפי מפני דנתגדלו בבית ישראל והוה ס"ד דהם שווים באמת גם בבני השפחות אסור בגדולים אף בהנאה וע"ז משני תרגמא אבני שפחות וכן קאי ארוקן ומדרסן וא"כ באמת בבני שפחות מותר בהנאה וז"ב. ובזה מיושב קושית הרשב"א על הרמ"ה דפסק דקטנים דמלי אף שלא טבלו מותר בשתיה והשיג הרשב"א דמלו בלא טבלו מאי מהני ועוד דא"כ מאי מקשה על רב לישני דשם בהדיא קתני מלי ולכך קטנים מותרים. ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר סברת הרמ"ה דכיון דנתגדלו בבית ישראל ולא יזכר שם ע"א על פיהם ורק דהם בכלל נכרים בזה כיון דמלי יצאו מכלל נכרים ושפיר מהני מילה לבד וא"כ להס"ד דלא הוה ס"ד דבני שפחות יש להם מעלה יתירה על עברים ושפיר מקשה על רב ועיין בכ"מ שכתב בכעין זה ובזה ישבתי לנכון קושית התוס' שם לל"ב דאמרינן עבדים דומיא דבני השפחות וכו' והקשו בתוס' דלמה לא קאמר להיפך דבני השפחות דומיא דעבדים דמה עבדים גדולים אין קטנים לא דהרי לא קיי"ל כרב וה"ה בבני השפחות ועיין במהרש"א שם. ולפמ"ש אתי שפיר דלא הו"מ למימר הכי דאכתי אינם שווים לגמרי דבעבדים אסור בהנאה ובבני השפחות מותר בהנאה ולכך קאמר להיפך דעבדים דומיא דבני השפחות דעכ"פ קטנים מותרים ודו"ק

סעיף י"ז בלא הגבהה לא נאסר לכאורה ראיה לזה מהא דכתבו התוס' בגיטין דף נ"ב דשמואל ס"ל דאי אפשר לנסך בלי הגבהה וצ"ב מ"ט וצ"ל ע"כ דא"א לנסך בלי הגבהה וצ"ל דרב ס"ל כיון דאם ישכשך בגוף היין היה יכול לאסור אף בלי הגבהה ולכך לא מקרי צורך ניסוך ודוק

סי' קכ"ה סעיף א' אע"פ שלא שכשך. הב"י בסי' קכ"ד האריך בזה בדברי הרמב"ם ועיין בט"ז כאן. ולפענ"ד דברי הב"י צ"ע דכוונת הרמב"ם דנאסר בהנאה ולכך בעי הגבהה וכבר כלל הרמב"ם כלל דכ"מ שכותב נאסר היינו בהנאה וגם ה"ה פירש שם דכוונת הרמב"ם לאסור בהנאה. ובזה נסתר כל דברי הב"י וצ"ע

סעיף ה' אבל אם החפץ מתגלגל וכו'. עיין בט"ז שהקשה על הרמב"ם וגם הב"ח הקשה כן והוא דחה דבריו ע"ש ותמהני דמ"ש הב"ח דהרמב"ם מפרש הכשירוהו בהנאה כן פירש ג"כ הכ"מ והלח"מ שם והנקה"כ ואין קושיא על הב"ח ומ"ש עוד דא"כ מאי פריך הש"ס על ר"א ממשנה ע"ש תמהני דהמעיין בב"ח יראה דזה מעמיס הב"ח בתירוצו של הש"ס לר"א וא"כ ל"ק כלל

סעיף ז' והוא שאינו מכוין למזגו וכו' עיין תוס' דף נ"ח ע"ב ד"ה כדכתב שכתבו ואע"ג דכתיב אל יחסר המזג ההוא מזיגה ביין עצמו אבל מסכה היא תיקון מים ביין והוא תימה דאל יחסר המזג דרשו חז"ל בסנהדרין דף ל"ז דקאי על מזיגה מים ביין ע"ש וע"ז דרשו דכל חמרא דלא דרי וכו' אינו יין וצ"ע

סי"ד אם העכו"ם מערה יין לטיט וכו' כ"כ הראב"ד ויצא לו מהא דאמר בע"ז דף ל"ג דהו"ל כזורק מים לטיט וצ"ע דמרש"י ותוס' נראה שם דשם ההיתר לפי שמייבש הלחלוחית וכלה היי"נ וא"כ אין ראיה למ"ש כאן וצ"ע ועיין בתורת חיים שהרגיש בזה

סי' קכ"ז סעיף א' אם הוא בידו נאמן. דעת רש"י דבעינן שיהיה בידו לפגל והרא"ש הקשה ע"ז דא"כ מאי שאל ס"ת ביד מי הא שם אין בידו כעת לקלקל וגם בלא"ה קשה דלרבא הא אינו נאמן כיון דלא א"ל בפעם ראשון וכבר כתב הרא"ש דהך סוגיא כאביי אתיא. ולפענ"ד נראה דלכאורה קשה מאי איל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת ואמאי לא יהיה נאמן הא בעלים בודאי נאמנים אף שאינה בידם והרי אומן קינה בשבח כלי והו"ל בעלים וכעין זה הקשה הפ"י בהא דחש"ו דכתבו גט דכיון דחש"ו כתבו קנו להו וקיי"ל דאקנויי קנו ואהדורי לא מצי להדר ועיין בגיטין דף כ"ג בפ"י שם מיהו שם כ"כ במ"א דז"א דאם לא מצו מהדרו שוב לא קנו כלל דהא כל השבח דגט הוא אם יתגרש וכל שלא מצי לגרש שוב לית שבחא ולא קנו וז"ב. אמנם כאן קשה דעכ"פ חומשים הם ושפיר קנו להו אך זה אינו דכיון דכבר החזירו ללוקח שוב הו"ל הלוקח בעלים. ומעתה שפיר שאל ס"ת ביד מי דאם היה ביד הסופר היה מהימן מתורת בעלים בין לאביי בין לרבא ומיושב קושית הרא"ש. ובזה מיושב ג"כ קושית הכ"מ סוף ה' פסולי המוקדשין ודו"ק

שם אם בפעם הראשון. הב"ח כתב דבאחר נאמן אף דלא א"ל בפעם הראשון בשתק והקשה הש"ך דבשתק אף בשומר נאמן ועוד דא"כ מה הקשו התוס' והרא"ש הסוגיות אהדדי דלמא שומר שאני לאביי ע"ש והנה בתוס' גיטין שם הקשו רק לרבא ולרבא ל"ש תירוצי ודו"ק. אמנם בקידושין וברא"ש מבואר הקושיא גם לרבא ואעפ"כ קשה דהא לאביי לשיטת רש"י בעינן דוקא בידו לפגל הא כל דלא מצי לפגל אף שהוא בידו אינו נאמן וכן לשיטת הרא"ש בעינן שיהיה בידו לשומרו עכ"פ ואמאי לא יהי' מהימן בפעם ראשון אף שאינו בידו לפגל לרש"י ולהרא"ש כשנתנו שלא בפני הבעלים ובפעם ראשון שמוצא הבעלים יהי' נאמנים דזה מקרי פעם ראשון מיהו בכ"ז דברי הב"ח צ"ע דבשתיקה פשיטא דגם השומר נאמן אף בפעם הב' וכ"כ הטור בהדיא דבשתק נאמן אף בפעם ב' דע"ז סובב הולך ולדברי הב"ח צ"ל דזה קאי רק בע"א דעלמא וזה א"א וע"כ צ"ע דברי הב"ח

שם אעפ"י שהכחישו אחר. הש"ך הקשה דא"כ אמאי בע"א אמר אכלת וע"א אמר לא אכלת מביא אשם תלוי ולא יתחייב חטאת כיון דע"כ מיירי בשותק והנה ע"ש דע"כ מיירי שם בשותק הדבר ברור שכן הוא כמ"ש התוס' בכריתות שם בהדיא. אמנם בגוף קושייתו לא זכיתי להבין דע"כ לא מהימן הכא רק דאמרינן דכיון דהבעלים שותקים א"כ ניכר שסומך על דברי העד וכמ"ש הש"ך בעצמו וא"כ שפיר אמרינן דאף דיש כאן ע"א דמכחיש בכ"ז הוא מאמין לעד וכיון דהבעלים מאמינים לו שפיר נאמן אותו עד טפי וגם הבעלים נאמנים על שלהם והרי אם מאמין להעד כבי תרי אסיר לכל העולם מטעם דהתורה נתנה נאמנות לבעלים וה"ה כאן דמאמין לעד שפיר אסור אף דיש ע"א שמכחיש אבל לענין חיוב חטאת פשיטא דלא מהימן להביא חולין לעזרה דאף דהוא מאמין לו הא יש ע"א להיפך ובלא"ה לענין חטאת דבעינן או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים וניהו דהיכא דאין כאן עד המכחיש מרבינן מאן הודע אליו מ"מ אבל כל דאיכא עד המכחיש ניהו דהוא סומך על עד אבל הודיעו אחרים קרינן ביה וז"ב ודו"ק

שם והוא שיאמר לו נתנסך יינך בפניך. הש"ך תמה ע"ז ע"ש והנה מה שהביא מינאי ומסמיא כבר תירצו התוס' והר"ן לשיטתם ע"ש שכתבו דמיירי בכלם שאומר בפניך. ומ"ש מהרמב"ם ספ"ז דנזיר הנה כבר כתב בעצמו בס"ק ב' דהרמב"ם סובר כשיטת הראב"ד ודעימיה וא"כ אין ראיה. אמנם מה שהקשה מכריתות דא"כ לוקי כגון דלא א"ל בפניך דאז אינו נאמן דא ודאי קושיא. והנראה בזה דהנה לכאורה קשה למה לא יהיה ע"א נאמן אף שא"י ואינו בידו הא חזקה אין אדם חוטא ולא לו ומה לו לשקר ונתקשיתי בזה ומצאתי להפ"י בגיטין דף נ"ד שם שהקשה כן וכתב דאפשר דרוצה להפסיד לחבירו ולצערו ועוד דהוא איסור דאית ביה ממון ע"ש. ומעתה זה בכל איסורים שפיר כתבו התוס' דבעינן שיהיה שתיקה כהודאה דאז שפיר אית ליה החזקה דהא לא רצה לצערו דהיה יכול להכחישו שהרי אומר בפניו נעשה המעשה ובזה מיושב קושית הש"ך ס"ק ג' דאמאי נאמן כל שאין בידו ולפמ"ש מטעם חזקה נאמן. ומעתה זה דוקא שם אבל כאן לענין חטאת שפיר נאמן אף דלא א"ל בפניו דהא כאן לא שייך דרצה לצערו דהא חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנים וא"כ אם לא ירצה להקריב לא יכפוהו הב"ד ולענין חולין לעזרה בזה שפיר נאמן מכח חזקה דאין אדם חוטא וז"ב. ובזה יש להבין הא דכתב הסמ"ק דאם אחר מכחישו אינו נאמן. ולכאורה מהראוי שיהיה נאמן דזה שמכחישו ומתיר שפיר אית ביה חזקה דאין אדם חוטא דהוא מתיר והעד האוסר אין לו חזקה וכנ"ל ועיין בפ"י שם דמה"ט נאמן להתיר טפי מלאיסור אך לפמ"ש גם זה שאוסר אית ליה החזקה דא"ל שרצה להפסידו דזה אינו דהא בעינן שהבעלים ישתקו וא"כ מי צווה לשתוק יאמרו ששקר דובר וז"ב. ובזה מיושב קושית הש"ך מכריתות דמביא אשם תלוי דהאחר מכחישו ולמה לא יביא חטאת ולפמ"ש א"ש דשם המכחישו יש לו חזקה והאוסר אין לו חזקה דאפשר דרצה להפסידו דכיון דזה מכחישו נוכל לכפותו וכעין מ"ש התוס' לענין אם הוא אמר לא אכלתי דר"מ מחייב וא"ל דאי בעי היה מכחישו דז"א דבקרבן מיירי באמת שלא א"ל בפניו ואפ"ה מחייב וכמ"ש וזה לא יוכל להכחישו וז"ב ובזה מיושב קושית התוס' שם אדדייק מסיפא לדייק ממציעתא מע"א אומר אכל וע"א