דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קיח

ומה גדולים עושין יי"ו בכ"מ כמו כן קטנים בכ"מ אף להבעה"ב שלו והרי לבעה"ב שלו אף בשתיה מותר וכמ"ש וא"כ לא א"ש. וראיתי להמקור מ"ח שכתב ליישב דהרמב"ן לשיטתו דכל שלא קיבל שבע מצות הוא עכו"ם גמור ואינו מוזהר על שביתתו ושוב הוה בכלל עכו"ם אך הקשה לטעם הרמב"ן סי' קמ"ט הנ"ל בזה בודאי כל שהוא מוכרח מותר וכ"ש שפחות שלנו א"כ מה הקשה הש"ס. ות"ל גם אני הרגשתי בכ"ז ולפמ"ש אתי שפיר דלטעם השני ודאי יש חילוק בין בעה"ב שלו או לאדם אחר וכמ"ש ודו"ק היטב: שם ס"ה וסלקה עיין ב"ח וט"ז וש"ך. ולפענ"ד נכונים דברי אא"ז הב"ח ז"ל דכל שהישראל לא צוה לו לסלקו א"כ מה קירוב הדעת שייך כאן דהא היה מוכרח לתקן את אשר עוות וסלק ובזה ל"ש מ"ש הט"ז דביטל מעשה ישראל דהא היה מוכרח לתקן את אשר ביטל ודו"ק

שם סי"ב דגים קטנים שמלחן ישראל. מכאן מבואר דאין במליחה משום בישול דאל"כ אין בישול אחר בישול וכמ"ש הט"ז ס"ק ב' ובש"ך ס"ק ה' דאין בישול אחר בישול לענין בש"ג ודלא כהר"ן סוף עכו"ם דבמולח חייב בשבת משום מבשל ואף דלענין שבת צריך שיהיה עכ"פ כבישול ב"ד ולענין ביש"ג סגי בפחות מזה ואף בחיתוי לבד ועיין לעיל סי"ז בהג"ה וע"כ דאינו בישול כלל ועיין פר"ח סימן ס"ח ס"ק ח"י שהאריך בדברי הר"ן הנ"ל ולא הביא מכאן. שוב נתיישבתי דאדרבא להיפך משמע מכאן דמקרי בישול קצת כמבואר סי"ג דמליח אינו כרותח לענין גזירה זו משמע דבשאר מקום מקרי מליח בישול

סט"ז בהג"ה עכו"ם עט"ז מ"ש בזה. ולפענ"ד דברי הרא"ה יש להם יסוד כיון דעיקר הוא משום חיתון וקירוב דעת א"כ כל שבישל לחולה ובזה בודאי ל"ש קירוב הדעת דלחולה בודאי הוכרח לבשל דהא הישראל לא יבשל וגם אף בחולי שיש בו סכנה מ"מ כל דבישל עכו"ם עכ"פ לא עשה משום קירוב דעת וכל דליכא משום קירוב דעת למה לא יהיה מותר אף אח"כ ומ"ש הט"ז ראיה מפת במקום שאין פלטר מצוי דאם אח"כ נזדמן פלטר ישראל בודאי אסור הנה באמת כן מבואר בסי' קי"ב ס"ד אבל הש"ך הביא שם בשם הרא"ה דמה שכבר לקח מותר והרא"ה לשיטתו כאן. ובגוף דברי הט"ז והש"ך לקמן סי' קכ"ג ס"ק נו"ן תמהני מדוע לא הזכירו דברי הר"ן באלפסי פרק שני דע"ז גבי אין מרפאין בע"ז שהר"ן גם שם דחה דברי הרא"ה והובא ביתה יוסף או"ח סי' שמ"ח ודו"ק וע' בפר"ח כאן

סקי"ד ס"ב אף בשכר אסור עט"ז מ"ש בזה בשם רש"ל וביאור דבריו ולפענ"ד זה עפ"י דרכו של הט"ז אבל כעין חדתא קאמינא דהנה ידוע דסתם יינם אף בזמן שהיו עובדי ע"ז אינו רק דרבנן ובזמן הזה עוד יש קולא יתירה שעכשיו בטל עבודת הנסוך כמבואר בהל' יי"נ ולפ"ז בשלמא בזמן שעברו ע"ז רק שהיו מקילים מחמת שרצו לפרוץ שייך לומר שגזרו גם על שכר כדי שיתנו לב לשוב כאשר יראו שגם שכר אסור מכ"ש יי"נ אבל האידנא דבעוה"ר חושבין הדבר להיתר בשביל שבזמן הזה לאו עובדי ע"ז א"כ באים בטענה בעוה"ר ובכה"ג מה מועיל הגזירה הא סוף סוף לא ישוב כי הם חושבים שהוא היתר וכעין זה כתב בעקידה שער סדום ודו"ק היטב

ס"ד עד שאין ששים לבטל עיין ט"ז שהקשה הא יין במים בטל בששה חלקים וה"ה בשאר משקים. ולפענ"ד נראה בזה דהנה בגוף הדין שבטל יין במים בששה קיל טובא וגם על ביטול בששים ק"ל הא שיטת הראב"ד דבר שנאסר מחמת בש"ע לא שייך ביטול כמבואר לקמן סי' קט"ו וא"כ הרי התוס' כתבו בע"ז דף נ"ז ד"ה לאפוקי דיי"נ שאסור בשתי' הוא כמו פתם ושמנם משום חיתון וא"כ בשלמא לענין הנאה שפיר בטל בששה דאינו אסור בשביל בש"ע רק משום לתא דיי"נ גמור ובזה כל שבטל מותר אבל בשתיה דעכ"פ מצד חיתון נאסר למה יתבטל ומצאתי בישוע"י לדו"ז ז"ל שהקשה כן אבל לא ביאר הדברים. אך נראה דכל הטעם של הראב"ד הוא כדי שלא יפרוצו ולפ"ז ביי"נ דבלא"ה לא יפרוצו מצד איסור יי"נ שפיר בטל בששה או בששים: ויש להמתיק יותר דכיון דבטל בששה או בששים עכ"פ חיתון לא שייך בזה דאין בזה קירוב הדעת וז"ב

ובזה מיושבים דברי המהרי"ט בראשונות סי' י"ב ובשניות חיו"ד סי' קי"ד שכ' על מ"ש הרא"ש דלא חיישינן שמא עירב מעט יין במורייס להכשיל וכ' המהרי"ט דיין במורייס הו"ל מבא"מ וצריך בנ"ט ואיכא פסידא טובא והפר"ח סי' קי"ח ס"ק ל"ו כתב דדברי המהרי"ט לא האירו דהא בבש"ע ודברים של עכו"ם אין הולכין בתר רוב כמ"ש הראב"ד וא"צ בנ"ט ע"ש ואא"ז הח"ץ ז"ל סי' ל"ט נדחק בזה ואני תמה על עצמי דא"כ למה צריך ביי"נ ששים או לבטל בששה והא גם יי"נ בשתיה אסור משום פתן וע"כ דכל שאינו בנ"ט ליכא קירוב דעת ושאני גבינת עכו"ם דניהו דהקיבה אינו אלא דבר מועט אבל הגבינה הנעשה ממנה הוא כלה של עכו"ם וזה נאסר ויש בהגבינה משום בש"ע אבל במורייס ליכא משום בש"ע רק משום היין המעורב וכל שנתבטל שוב לא שייך קירוב דעת וז"ב. ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל של הט"ז דכאן בהמשקים דהוא יין תפוחים ורמונים דמצד עצמו ג"כ מהראוי לאסור רק דאינו מצוי ולא גזרו וכל שמעורב ביין אף דיין בטל בששה מ"מ בדבר של עכו"ם לא שייך ביטול דעכ"פ איכא קירוב הדעת וגם היין תפוחים הוא של עכו"ם רק דלא מצוי וכל שמערב בו יין שוב נעשה מצוי ואסור ולכך בעי שיתבטל בששים דאז מצד היין ליכא קירוב דעת כלל ושוב לא נשאר רק יין תפוחים ועל זה לא גזרו ודו"ק היטב

סיו"ד בהג"ה ואם ידוע שהיה אחד בעיר וכו' עט"ז מה שהאריך בזה דשאני במחבואה דאיכא ס"ס ולכאורה תמהתי דאינו מתהפך דאת"ל דנאנסה תו ל"ש ספק שמא היתה במחבואה ולזה יש לומר כמ"ש הש"ך בסי' ק"י בכללי הס"ס דצריכין לדון מתחלה שמא לא היה כלל ענין לחשש נאנסה דשמא היתה במחבואה. אמנם אכתי קשה דהו"ל ס"ס משם אחד דמה כ"מ בין ספק שמא במחבואה או שלא נאנסה סתם אמנם כ"כ בתשובה דמהד"מ או"ח סי' תל"ט הובא במג"א שם ס"ק ב' דכל דהספק שמא לא בא לבית אף משם אחד מקרי ס"ס ע"ש וה"ה כאן ויש להאריך בזה ולא נפניתי כעת

סיקט"ו ס"ב ואפילו העמידוה בעשבים כ"כ הרמב"ם וע' ט"ז ס"ק יו"ד מ"ש בזה בשם הסמ"ג ובדרישה כתב דשאני גלוי דלא אסרו רק מים המגולין ושאינו מגולה מותר משא"כ כאן דגזרו על הגבינות וממילא אף שמעמידים בעשבים אסור וזה אפשר לכוין בלשון הרמב"ם שהביא הש"ך ודו"ק. ואני לעצמי אמרתי בעת למדנו בטור עם התלמידים דלפמ"ש התוס' דלכך בגלוי לא שייך חשש דכבר אסרו ב"ד במנין משום דבמקום שלא היו נחשים מותר ועכשיו הוה כבמקום שאין נחשים ע"ש וא"כ זה לענין גלוי אבל גבינות דיש חשש שמא יוליכו למקום שאין הנחשים מצויין ויתירו ובאמת יש בו חשש גלוי לכך אסרו בכ"מ ולא נוכל עכשיו להתיר ודו"ק היטב

והנה הב"י תמה על מנהג בני איטליא שמעמידים בפרחים מ"ט יש בדבר והרי אף משום גלוי כתב הסמ"ג דאסור אף בזהמ"ז וע"ז כתב דאף דגאוני נרבונא התירו אפשר דהם סברי דהטעם הוא מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה ולא חיישי לאינך טעמי אבל לר"ת דהטעם משום גלוי גם בזמן הזה שייך האיסור כמ"ש הסמ"ג. ובעת למודי תמהתי דכלפי לייא דאם הטעם משום גלוי היה יותר מסתבר דל"ש בזמן הזה דהא אין נחשים מצויים ואפ"ה אסרו מכ"ש למ"ד משים קיבת נבילה דגם בזמן הזה קצת מעמידין בעור נבלה וכמ"ש הט"ז ס"ק י' ולמה יהיה מותר ועמדתי משתומם ונתיישבתי דיש לומר דאם הטעם משום גלוי הוא דבר שמבחוץ ואינו ניכר השינוי ולכך אסור אף בזמן הזה אבל למ"ד משום קיבת נבילה א"כ השינוי ניכר דעכשיו מעמידים בפרחים וניכר ההבדל שבזמן הזה לזמן שגזרו ובכ"ה יכולים ב"ד לבטל ודו"ק כי זה חדש הוא ועיין מג"א סי' תס"ח ס"ק א'

ס"ג בהג"ה אוכל שם עמהם עט"ז ס"ק י"ג ומדברי או"ה והט"ז ראי' ברורה למ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קס"ח ושם כ"ש הוא דהרי בא"י אסור לעשות כן ודו"ק ועיין מ"ש הט"ז ס"ק י"ד ומ"ש הדג"מ וע' בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ק"ו

סיקט"ז ס"א משקים שנתגלו וכו' הנה בש"ס אמרו הרי אמרו אימת ישן עליהם ואח"כ מסיק דאימת ישן לא אמרינן. והנה בעת למדי הדברים הי' קשה לי דמשמע דהא אינו ישן ודאי אימתו עליהן והרי לעיל מיניה מביא הש"ס שתי מעשיות מרבה בר ר"ה ומבי עכבורי דאף כשהיו רואים בתחבולות היה הנחש מוסר נפש והש"ס מחלק בין מזוג היא למזוג אחריני ונתקשיתי בזה וראיתי ברש"י ד"ה אמתי דלא מסר נפשיה חמיא משמע דיש חילוק בין מים דאינו מוסר נפש ליין דמוסר נפשו אף כשאדם עומד לנגדו ער וראיתי ברי"ף ורא"ש שכתבו דבמים אימת ישן לא אמרינן ומשמע דוקא במים יש חילוק בין ישן לער אבל ביין אף בער יש לחוש שמא ימסור נפשו אבל ברמב"ם וטור כתב הדין בכל משקין דאין אימת ישן עליהם ומשמע דכשהוא ער יש לחלק וא"כ צ"ע ויגעתי ומצאתי בפר"ח שהביא הך דאימת ישן עליהם וכ' ומיהו מוכח בפ' א"מ דאיין אפילו מזוג מסר נפשי' וראוי להחמיר. הנה סתם הדברים ולא הרגיש בכל מ"ש אמנם מדברי התוס' בב"ק משמע בדף קט"ו ע"ב ד"ה אמתי דמתיירא הנחש ששמא יש אדם בתוכו ושם מבואר דאף ביין מת מתיירא מפני אדם ולא מסר נפשיה ועיין ט"ז כאן ס"ק א' וצ"ע. ומצאתי בתורת חיים שהרגיש דהרי"ף והרא"ש חולקים בענין יין ע"ש. ובאמת התוס' הביאו ראיה מע"ז דף ל' ושם מבואר במים טיף טיף ולא ביין וצ"ע. ובזה היה מקום אתי ליישב מ"ש הטור יין מזוג כל זמן שיש בו טעם יין יש בו משום גילוי (לפניו הגירסא מעט יין) והנה בעת למודינו שאל אותי החריף מו"ה אברהם ני' ממאהליב דלמה לי מעט יין או טעם יין הא אף במזוג טובא אסור משום מים דאית בי' ומצאתי בפר"ח שהרגיש בזה ולפמ"ש יש לומר דנ"מ דביין מזוג אף שאדם עומד לנגדו מ"מ מסר נפשיה וזה דוקא כשהוא מעט יין אבל לא מפני המים והוא רצה לומר דמעט יין נקט בשביל שאמרו שיש בו משום יי"נ אבל הטור לא העתיק רק משום גלוי וע"כ היה נכון מ"ש אבל מה אעשה שהטור לא ס"ל כן וצ"ע ומ"ש הטור דלא קיי"ל כר' נחמי' לענין סינון במסננת וע' ט"ז כאן ואני מצאתי בשיטה מקובצת ב"ק דף קט"ו ע"ב דהרמ"ה פסק כר' נחמי' דריב"ל ס"ל כוותי'

סיקי"ז בהג"ה להאכיל לפועליו עכו"ם היינו משום דקונה בזול כדי להרוויח מה שהיה צריך לתת לפועלים יותר דמים וזה מקרי סחורה כמ"ש התוס' בסוכה ל"ט ולא זכיתי להבין דברי הש"ך ס"ק ב'