דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קיז

עמ"ש ביו"ד לקמן סי' שכ"ד שלוקחין שאור של עכו"ם להחמיץ ג"כ אין ראיה דהרי ביאר שם דהיינו מוצאי פסח וא"כ אז שרי בודאי אמנם בגוף הראי' של הב"י מהך דפוקו זבינו חמירא דבני חילא הוא תמוה לפירוש הרמב"ם והראב"ד פ"ד מחמץ ה"ד ועיין במ"מ ולח"מ רק לפירוש רש"י וברש"י מבואר שאפת בפסח וכ"כ בספר ההשלמה הובא בכ"מ שם ודברי הב"י בכוונת רש"י הוא דחוק ועיין בפר"ח ס"ק א' שנדחק בהך דחמירא דבני חילא יעו"ש ולא הזכיר פירוש הרמב"ם והראב"ד הנ"ל דמפרשי דהי' פת שאפאו ישראל והחזירו לעכו"ם וכמ"ש מיהו לפמ"ש הר"ן אף בכה"ג כל דהוה קמח של עכו"ם אסור ומ"ש ראיה מהך דאמרו בפסחים דף ס"ט דבדין הוא דאפילו באכילה שרי חמצו של עכו"ם אין ראיה דבבצק מיירי תמהני שלא ראה דברי הירושלמי במקומו והובא ברא"ש שם יעו"ש

והנה מ"ש דבתנור לא שייך זליפתן של עכו"ם הנה נתיישבתי דבלישה דהוא בחמין שייך זליפתן של כלים ואולי יש לומר דהלישה לא היה בחמין כ"כ שיקבל טעם מהכלי והרי בפושרין סני ללישה. והנה בישועת יעקב בסי' קי"ב ראיתי שכתב ליישב קושית התוס' דלא שייך נטל"פ בשמן דשמן עז וחריף ואסור אף שהוא אב"י ובאמת שכ"כ בפסקי תוס' שם אבל אני תמה דא"כ היאך קאמר בשלמא לדידי היינו דרבי הסיר דסבר נטל"פ מותר והרי דבר חריף אסור אף באב"י והיא תמיה גדולה לפענ"ד על התוס' עצמם ובספר באר יעקב ביו"ד סי' צ"ה ראיתי פלפול גדול בזה אי שמן הוה דבר חריף ולא מצאתי בזה דבר ברור ולא ראיתי בהחפזי אם הרגישו בזה. ולחומר הנושא יש לי לומר דהנה הרשב"א והרא"ה נחלקו אי קדירה שאב"י הוה כנבלה שאינה ראויה לגר או דהוא רק שאינו נו"ט בהתבשיל. ולפ"ז יש לומר דבזה נחלקו דשמואל ס"ל דהמשנה ס"ל דאינו נבילה ממש שאינו חזי לגר לכך השמן זית יכול להוציא כל הטעם ומשוי לי' ב"י אבל רבי ס"ל דנטל"פ מותר והיינו דיליף מנבילה כמו ר"ש וא"כ אף דבר חריף ל"מ לעשות נבלה שאינו ראוי לגר כמו טעם לשבח ואף שזה דחוק בלשון מכל מקום ההכרח יאלצני לזה. ולפ"ז בפת יש לומר דגם לשמואל ל"ש זליפתן של כלים דהו"ל נטל"פ ממש. וגם מ"ש בישוע"י דבשל עכו"ם לא מהני ביטול וא"כ גם אב"י אסור הוא תימה גדולה דא"כ היאך התיר רבי השמן משום דהוה נטל"פ וצע"ג

והנה במה שהביא הב"י ראיה מפוקו זבינו חמירא דבני חילא וכבר כתבתי מה שהי' נ"ל ומצאתי בישוע"י דהוה כמו שאין פלטר ישראל מצוי. הנה עוד נראה לי בזה דהכה נתקשיתי זה זמן רב במה דאמר פוקו זבינו כי נפקי שבעה יומי דפסחא והא ר"נ היה בבבל ושם יש שמנה ימים ואיך הותר ליקח ולאכול ביו"ט אחרון ועיין בטוש"ע סי' המ"ח דמבואר דאף ביו"ט אחרון אם נתן העכו"ם חמץ אסור כשרצה לזכות ועיין בחק יעקב שם. ומצאתי בספר יד דוד שהביא קושיא זו בשם שאלת יעב"ץ לדו"ז הגאון מהר"י עמדן ז"ל וכתב דאפשר דהגיעו שלוחים לשם ביומא דפסחא ולפ"ז י"ל דהגיעו שם במוצאי יומא דשביעי דאז בודאי אי אפשר להכין דלא היו יודעים אולי עברו החדש ועוד יהי' יו"ט ולכך בזה ודאי מותר ודו"ק היטב. ויש לומר עוד דמיירי דלא הגיעו עדיין רק שהיה ספק שמא יגיעו ולא היה רק ספק דרבנן ובודאי מותר לאפות של עכו"ם דכיון דעפ"י רוב אינו מעובר בכה"ג שוב נוכל לסמוך ולאכול הפת של עכו"ם ודו"ק היטב. עוד יש לי לומר דבר חדש עפמ"ש התוס' בסנהדרין דף כ"ו ד"ה משרבו דשביעית בזמן הזה דרבנן ומפני האנס התירו ולפ"ז גם כאן לפירוש הרמב"ם הנ"ל דהיו אנסין וא"כ לכך התירו לאפוקי וזבינו חמירא דבני חילא משום דאף דהי' עוד יו"ט האחרון כיון דאינו רק דרבנן מפני האנסין התירו ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד. וגם לתירוץ השני שם יש ליישב אבל אין להאריך ודו"ק היטב ועיין ט"ז ס"ק יו"ד וערבובי דברים יש שם שבב"י מתיר בשאור מטעם אחר אבל בשביל שאינו רק טעם לא התיר דהרי שאור עביד לטעמא וכמ"ש ב"י. ומ"ש אע"ג שטעם זה מבואר בסעיף ט"ו ולפענ"ד שהט"ז ציין על סעיף ט"ו במ"ש אעפ"י שטעם פת עכו"ם וע"ז כתב שלא גזרו על טעם כעיקר וכ"כ התוס' ונשתרבב הציון שלא במקומו ועיין פרמ"ג שלא הרגיש בזה ועיין פר"ח ס"ק י"ג לענין פת הנמצא בשוק כתב דבמחצה על מחצה יש להחמיר ולפענ"ד הדבר ברור דמותר דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא וכן מצאתי במהרש"א עירובין דף ס"ד בתוס' ד"ה שהולכין

והנה במ"ש שם שלמדנו שהולכין אחר רוב עוברי דרכים ק"ל דהא הי' שם בשדה דהיינו בדרך ומותר. ומיהו יש לומר כיון שהיו מעכו לכזיב וכפי הנראה לא היה רחוק אפילו ג' מילין שהרי אמר יטייל אחריני עד שיפיג יין וטייל ג' מילין ואם יש פת ישראל עד ד' מילין ימתין כמבואר כאן סעיף ט"ז ודו"ק

והנה הב"י כתב דמה שכתב הררי"ו בשם העיטור דחמצן של כותים אסור עד לאחר ג' אפיות מפני שמתבטל ההוא מפני מעשר אתמר דהוה עביד לטעמא ע"ש הנה זה שמביא בעל העיטור יגעתי למצוא מקום תחנותו ומצאתי שהוא בתוספתא ר"פ שני מפסחים ושם מבואר דקאי על חמץ לאחר הפסח וא"כ שם אסור משום חמץ וא"כ מבואר הדברים ולא היה צריך הב"י נבא משום מעשר שלא נזכר כלל. ולכאורה רציתי לומר דשם קאי לענין פת של עכו"ם דמשום חמץ לאחר הפסח מותר רק בשביל פת של עכו"ם אבל זה אינו דמלבד דכותים אפשר דבימי הש"ס לא שייך פת כותים ולא נאסר כלל דכותי שקידש קידושין קידושין וגם מה ענינו לאחה"פ דוקא ודו"ק. ומ"ש הב"י דלדעת הר"ן מותר לתת קמחו לעכו"ם. אף שהן הן דברי הר"ן בעצמם אפשר דכוונתו דשם לא מבואר רק בנתן מים ע"ג קמח והוה מזג לשמן אבל קמח גרידא אפשר דיש קרוב דעת יותר ע"י הלישה והעריכה קמ"ל דגם זה בכלל ההיתר ודו"ק

והנה הא"ח כתב בשם הרא"ה דכ"מ שאין פת פלטר מצוי כלל מותר אפילו פת של בעה"ב ולילך ולאכלו בשדה חוץ לתחום וכן בתוך התחום אין כאן איסור כיון שהוא חוץ לעיר ע' אמה ושיריים אלא שהוא מכוער לת"ח לפענ"ד שהרא"ה הי' לו שיטה אחרת דמה שהתיר רבי בשדה הוא לפי שאין בשדה משום מקום שנהגו איסור דחוץ לתחום שרי וכמו דאשכחן בחולין דף ק"י חוץ לתחום הוה וזה שטעה ר"ב במב"מ ואכיל פת אבי מצרי דהיינו שהי' לוקח פת בעיר ואכיל לה אבי מצרי וסבר דבכה"ג לא היה התקנה וא"צ לנהוג חומרי מקום שהי' שם דאל"כ חלילה לרב ביבי שיאכל פס עכו"ם בלי שום היתר רק שטעה שבכה"ג מותר ואפ"ה אמרו לא תשתעו מיניה שאדם חשוב צריך להחמיר על עצמו ומזה ראיה דאדם חשוב צריך להרחיק עצמו אף בכה"ג ועיין ש"ך לקמן סי' קנ"ב ובדג"מ לקמן בריש סי' קי"ג ודו"ק

והנה הב"י הביא דברי הרא"ש לענין השלכת קיסם וכתב שהרי"ף גורס ואתא ישראל וחת חתויי ש"ד פירוש שמן רב בישולו ולא נודע מה חידש על הש"ס דגם בש"ס כתב ואתי ישראל וחת בה חתויי וכפי הנראה מהפלפלא חריפתא שהבין שהיה כתוב ברי"ף פירוש שמקרב בישולו ובחמת מלבד דלא נמצא כן אף גם דלא שייך לשין והרי"ף גורס דבהגירסא אין נ"מ רק בפירושא דשמעתא ויותר היה נרא' דהרא"ש היה לו הגירסא ברי"ף כאשר הביא הרמב"ן ואהדר אהדרויי וט"ס בהעתקתו אבל לפענ"ד היה נראה דגם כמ"ש לפנינו אתי שפיר דהנה כבר נודע דהמקור עם הפעולה הוא מורה על התמרה ולפ"ז בהש"ס דגרס וחתה בה חתויי אינו מורה על ריבוי ההיסק אבל הרי"ף גורס וחתה חתויי שהוא מורה על הבישול ולכך פירש שמקרב הבישול דחתה חתויי משמע ההתמדה בחתויי ודו"ק היטב

סקי"ג ס"א וגם עולה מש"מ עיין ש"ך ס"ק א' מה שהאריך אי בעי שלא נשתנה מברייתו ונסתפקת אם יש בישול אחר בישול בעכו"ם או לא. והנה לכאורה הדבר מבואר בס"ט אם בשלו עכו"ם כמאב"ד ובא ישראל וגמר דים שני דיעות וא"כ כל שנתבשל לגמרי פשיטא דאין בישול אחר אוסר ועיין בט"ז ס"ק ה' וכן להיפך אם בשלו עכו"ם לגמרי לא מועיל בישול אחר להתירו. אך הטעם לדבר נראה לפענ"ד דהנה מה דאמרו מה מים שלא נשתנו ע"י האור נראה לפענ"ד דמזה ראיה ברורה למה שנסתפק הפר"ת סי' ס"ח ס"ק ח"י אי שייך בישול במים שאינו ניכר בישולו ועפ"י שבת דף מ"ם גבי מניח אדם קיתון של מים שכתב בפשיטות דלא שייך בישול במים שאינו ניכר יעו"ש. ולפ"ז ז"ש מה מים שלא נשתנו ע"י האור אף כל אוכל שלא נשתנה ע"י האור אבל מה שנשתנה דהיינו שהועיל הבישול אסור משום בש"ג. אמנם אחר העיון נראה דהדבר תלוי בשני הפירושים בהך דלא נשתנה ע"י האור דרש"י והר"ן פירשו דהיינו שלא ניכר והדברים כמו שהיו בתחלה והרשב"א פירש שלא נשתנה היינו דבר שנשתנה ע"י האור שלא הי' ראוי מעיקרא לאכילה והוכשר לאכילה ע"י האור והובא בפר"ח כאן ס"ק א' ולפי"ז לפירוש הרשב"א מבואר דבמים לא שייך ביכול כלל שאינו ניכר הבישול דהיינו פעולת הבישול אבל לפמ"ש רש"י והר"ן יש לומר דאף במים שייך בישול רק שלא נשתנה מכמו שהי' מקודם והוא בעין כמו שהי' ודו"ק

שם ס"ד יש מי שמתיר בשפחות שלנו. הטעם דשפחות שלנו דקנויות לנו ואנו מוזהרים על שביתתן א"כ ליתא בכלל עכו"ם ולירא בגזירת חתנות כמ"ש הרמב"ן ויש להסתפק היאך הדין אם שפחות שלנו שנקנית לישראל אם בשלו לישראל אחר שאינם קנויות להם אי נימא כיון דלגבי אחר שאינו מוזהר על שביתתם ממילא הם לגביהו כעכו"ם דעלמא או דלמא כיון דלגבי אותו ישראל היו קנויות שוב אינן בכלל עכו"ם וליכא גזירת חתנות גבי' והנה לפי הטעם שהביא הש"ך בשם הרמב"ן סי' קמ"ט משום דע"כ מוכרחין לעשות פשיטא דאין חילוק בין עושה לבעה"ב זה או אחר אבל לטעם הראשין יש להסתפק ולכאורה מסתבר דדוקא לבעה"ב הלז שקנויות לו אבל לא לגבי אחר ותדע דאל"כ יש נ"מ בין הטעמים והש"ך וכל הפוסקים לא הזכירו זאת אך אם נימא דיש לחלק בין זה היה מקום ליישב קושית הגאון התנא מהרא"וו ז"ל שהקשה בסי' זה הובא במקור מ"ח בהא דפריך הש"ס בע"ז דף ס' על רב דאמר תינוק בן יומו עושה יי"נ מהא דקנה עבדים ושפחות ומלו ולא טבלו דגדולים אין קטנים לא ומה קושיא הא התוס' כתבו שם ד"ה לאפוקי בסופו דכל שלא שכ חי לנסך לע"ז כמו הגוים בזמן הזה די שנאסר יינם משום קירוב דעת כמו פיתן ושמנן ולפ"ז שם דהן עבדים הקנויים קנין הגוף כל שבהנאה מותר דאין עושין יי"נ וא"כ גם בשתי' מותר דלא שייך קירוב דעת דגם פתם ושמנן מותר ולפמ"ש אתי שפיר דהכי מקשה כיון דקטנים דומיא דגדולים והרי גדולים עושין יי"נ בכל יין שיגעו אף לאיש אחר שאינו אדון שלו וה"ה קטנים אין עושין יי"נ לכל אדם והרי למאן דאינו בעה"ב שלו יוכל לאסור. ובזה יש ליישב קושית התוס' שהקשו בד"ה גדולים דלישני' דאין עושין יי"נ לאסור בהנאה אבל בשתיה אוסרים. ולפמ"ש יש לומר דהכי מקשה דהא קטנים דומיא דגדולים