דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קטו

שם על הא דמקשה הש"ס והא ר"י ס"ל מין במינו לא בטל והקשו דלישני הא דידיה הא דרביה ועוד לימא סליק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. והנה הקושיא השניה פשיטא דל"ק דהא אדרבא בשא"מ לא הים בטל כלל דהא יהיב טעמא ואדרבא המינו מועיל שיהיה בטל במאתים עכ"פ ואמרי' סליק את שא"מ כמי שאינו. ומעתה גם הקושיא הראשונה ל"ק דהרי באמת המ"י הקשה דא"כ למה צריך מאתים לבטל בששים. אך היטב אשר דיבר הכרו"פ דהדבר מבואר במרדכי דעשו אותו להיכר דלר"י מין במינו לא בטל וכאן בטל ולכך החמירו במאתים. ומעתה אם נימא דלדידיה מין במינו בטל א"כ יקשה בודאי למה הצריכו מאתים וע"כ דמטעם מין במינו קאתינן עלה וע"ז הקשה דאמאי באמת נשתנה כאן ובטל וע"ז קאמר דזיעה היא ואינו אסור רק מדרבנן ולכך בטל אבל עכ"פ היכירא בעי והצריכו מאתים. ובזה יש להביא ראיה לדעת הב"י דגם באיסור דרבנן לא בטיל כל דיהיב טעמא דאל"כ יקשה לר"י המסקנא דהוא דרבנן למה לא אמרי' סליק ותירוצי לא שייך בזה ודו"ק

סצ"ט ס"א עצמות האיסור מצטרפין עם ההיתר וכו'. והנה כלם הקשו דממנ"פ דאם יש בהם לחלוחית לבטל האיסור אמאי לא יאסרו ולפענ"ד נראה בזה דכיון דעצמות גופא אינם בני אכילה א"כ אין בהם רק טעם וכבר כתב הרשב"א דטעם בלא ממש אינו אסיר מה"ת ובכה"ג טעם כעיקר לאו דאורייתא וכאן הוה טעם בלא ממש. ובזה יש לומר הא דהקשו בש"ס דף צ"ח דאמר עצמות בהדי עצמות משערינן דאמאי לא יבטל עצמות איסור להיות מצטרף להיתר ולפמ"ש א"ש דהרי בקדשים קי"ל דטעם כעיקר דאורייתא וא"כ ממילא עצמות האיסור אוסרין וזה ברור ודו"ק

סעיף ו' אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו ומבטלו הט"ז והש"ך הקשו דהמחבר בעצמו באו"ח סי' תרע"ז פסק בשמן חנוכה שנתערב בשאר שמן דעושה לו מדורה בפ"ע ושורפו וכאן פסק דמותר להרבות עליו ומבטלו ע"ש. והנראה דהנה הכרו"פ הקשה דאם נימא חנ"נ בשאר איסורים א"כ כל השמן נעשה איסור וא"כ ממילא אסור לבטל אף איסור דרבנן וזה אינו נקרא מרבה ואי דבאמת אוסר המהר"ם מרוטנבורג שם מטעם זה א"כ מאי כתב ול"ד לעצים שנשרו מן הדקל וכו' והא גם שם אינו מותר רק להוסיף כגון שהיה עצים בתנור וכמ"ש הר"ן והמ"א סי' תק"ז זה תורף קושית הכרו"פ. והנראה בזה דהנה באמת דברי הר"ן דחוקים מאד לומר דמיירי בהי' עצים בתנור ובפשטות מיירי כשנפל לתנור שאין בו עצים. והנראה בזה דבאמת צריך להבין הא דאמר הש"ס בביצה דף ד' ולר"א דאמר כל דבר שיל"מ אפי' באלף לא בטל מא"ל ומשני ה"מ היכא דאיתא לאיסורא בעיני' הא מקלי קלי לאיסורא ומה זו סברא הא הוא מבטל לאיסור כ"ז שהוא בעין ואיך מותר לבטל. והנראה בזה דהנה המ"א סי' תק"ז הקשה דאכתי איך מצי לבטל והא הו"ל דבר שיל"מ וכתב כיון דאינו נהנה רק אחר ביעורו ובעת ההיא אין כאן דבר שיל"מ ע"ש. ומעתה י"ל ע"כ ל"א דאין מבטלין איסור רק היכא דבשעת הביטול יהיה עי"ז מותר הדבר כמו בכל דבר איסור דתיכף בעת ביטולו מותר לאכול ולכך אסרו לבטל דאהני מעשיו אבל כאן הא כ"ז שהוא בעין לא אהני מעשיו ואסור מטעם מוקצה בטלטול ובהנאה משום דהוה דבר שיל"מ וא"כ לא הועיל בביטול ואימתי הועיל ביטולו כשמקלי קלי איסורו ובעת ההיא מותר דמקלי קלי איסורא וזהו דמשני הש"ס מקלי קלי איסורי' והיינו דלא הועיל רק אחר שמקלי קלי ואז מותר וז"ב מאד. ומעתה ל"ק קושית הר"ן דבאמת מיירי שאין כאן עצים ואפ"ה מותר דאין מבטל איסור כלל וכמ"ש וז"ב

ובזה מיושב מה דקשה טובא דבתחלה משני דבדרבנן מבטלין והקשה לר"א מא"ל ומשני מקלי קלי ואמאי לא משני תיכף דמקלי קלי הן אמת דהיה מקום לומר דקושית השני ולר"א היא לאו מחמת דלר"א דמשוה דשיל"מ בדרבנן לדאורייתא הוא ג"כ לענין ביטול כן דמנ"ל זאת ורק דעיקר הקושיא דהיאך מהני הביטול הא הוה דבר שיל"מ וכקושית המ"א וע"ז משני כתירוצו של המ"א דמקלי קלי ובזה מיושב קושית הכו"פ דאמאי לא מקשה לר"נ דאוסר מחמת מוקצה ומוקצה ג"כ ספיקו אסור כשל תורה כמ"ש התו"י. ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר הקושיא היא דלא יועיל הביטול דהוה דבר שיל"מ. אמנם באמת כל הפוסקים למדו מכאן דמועיל ביטול במקלי קלי דהא מ"מ מבטל כשהוא בעין ומועיל ביטולו אבל לר"א דאוסר ואינו מועיל רק אח"כ א"כ שפיר משני דמקלי קלי וז"ב. איברא דלפ"ז קשה איך מותר להפך וא"ל דמהפך בהיתירא כתירוצו של הש"ס הא הו"ל דבר שיל"מ וא"ל דלענין טלטול ל"ש דבר שיל"מ כמ"ש הצל"ח דיכול לטלטל היום ומחר דא"כ עכ"פ הועיל לענין זה. אמנם באמת הדבר נכון כיון דעכ"פ להתחמם כנגדו בשעת ביעורו כ"ז שהוא בעין אסור כמ"ש המ"א א"כ שפיר לא הועיל עדיין לענין הביטול דהוא רצה לאפות בו פת או להתחמם כנגדו וזה עכ"פ אסור ובזה י"ל הא דמקשה והא קא מבטל איסורא אחר דאמר בהיתירא קא מהפך ואמאי לא מקשה תיכף איך מרבה והא קא מבטל איסורא וגם איך מקשה והא קא מהפך באיסורא וכי לא ידע דבהיתירא קא מהפך ועיין מהר"ם שי"ף שנתקשה בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת עיקר קושיתו היא דהא אין מבטלין איסור אך המקשן ידע דל"ש כאן ביטול כתירוצו של הש"ס דמקלי קלי ובשעת שהוא בעין לא מועיל וע"ז הקשה דהא באיסורא קא מהפך וע"כ דבהיתירא קא מהפך וא"כ עכ"פ הועיל ביטול וא"כ אסור לבטל וע"ז משני דבדרבנן מותר וע"ז הקשה הא הו"ל דבר שיל"מ והיינו לענין איסור הפת דלענין טלטול ל"ש דבר שיל"מ וע"ז משני דמקלי קלי דלענין פת לא הועיל הביטול כלל וכנ"ל וזה ברור ודו"ק

נחזיר לעניננו דמהר"ם מרוטנבורג באמת מפרש דמיירי שאין עצים בתנור והא דשרי לבטל הוא משום שאינו כהנה רק לאחר ביעורן וכ"ז שהוא בעין אסור להנות ועיקר איסור אין מבטלין הוא רק במידי דאכילה והנאה כמ"ש הפוסקים וכ"ז שהוא בעין אסור להתחמם כנגדן ואף דהטלטול מותר זה ל"ש לענין ביטול דלאו מידי דאכילה והנאה היא. ומעתה שפיר אוסר בשמן דהא חנ"נ וא"כ הוא מבטל איסור וע"ז שפיר מקשה ול"ד לעצי דקל והיינו דגם שם מבטל איסור כעת וע"ז כתב דשם נהנה אחר הביעור משא"כ כאן דנהנה בשעת הביעור. ומעתה ממילא מיושב קושית הט"ז והש"ד דכאן באמת מותר להוסיף ושם אינו מוסיף רק מבטל גוף האיסור וכנ"ל ודו"ק

סי' ק' ס"א בריה וכו'. דעת הפוסקים דרק מדרבנן בריה אינה בטלה והנה המהרי"ל בתשובה כתב דמדברי התוס' בב"מ גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכו דפטור ממעשר והקשו דלבטול ברובא וכתבו דא"ל דהוה דבר שבמנין דאינו רק דרבנן ובריה לא הוה כדפרישית בחולין ואמאי לא כתבו ג"כ דהוא דרבנן ש"מ דהוא מן התורה ע"ש. והנראה בזה דהרי בא"ז שם העיר דאמאי לא נימא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ע"ש ולפ"ז יש לומר דאף דהתוס' לא ס"ל כן הוא דוקא בכל עניני החשיבות דאסרו מחמת חשיבות הדברים ומה"ת לא מצינו כלל דאחשוב לזה בזה שפיר אינו כמו דאוריית' ושפיר מה"ת בטל אבל בריה עיקר דאסרוהו חז"ל כתב הט"ז בשם או"ה דכיון דמה"ת חשוב וחייב בכ"ש גם חז"ל אחשבי' שלא יבטל. ומעתה כל שחז"ל אסרוהו עשאוהו כשל תורה כיון דגם התורה אחשביה ולכך הוצרכו לומר מטעם אחר דלא חשיב בריה

עוד נראה דכל היכא דחז"ל השוו מדותם ואסרו בין במינו ובין שלא במינו שפיר עשאוהו כשל תורה אבל היכא דאינו אסור רק במינו ל"ש דעשאוהו כשל תורה דבשל תורה ל"ש חילוק בין מינו לשא"מ כל דלא תליא בטעמ' רק בחשיבות וז"ב והנה דעת הת"ח דבריה לא בטל אף בשא"מ ודברים החשובים מצינו בסי' ק"י פלוגתא בזה ועיין בש"ך שם ולכך לא דחו בבריה כמו בדבר שבמנין ועיין במ"י כלל מ' דברי' כ"ע מודו דלא בטלה. ובזה יש ליישב ג"כ דברי התוס' במעילה שכתבו דמטבע חשוב ולא בטלה ובדבר שיל"מ דחו דאינו רק דרבנן והרי מטבע חשוב ג"כ אינו רק מדרבנן ועיין בבה"ז שם ובפר"ח כאן. ולפמ"ש א"ש דהתוס' שם אזלו בשיטת הסוברים דד"ח אף בא"מ לא בטיל וא"כ הוה כשל תורה אבל בדבר שיל"מ דלכ"ע אינו רק במינו כמבואר בסי' ק"ג לכך כתבו דאינו רק דרבנן

והנה דעת הר"ש ודעימיה דבריה בטלה בתתק"ס והכרו"פ הקשה דא"כ מאי פריך הש"ס בביצה דף ג' ולבטול ברוב ולוקמא כר"ש דס"ל דלא בעינן בריית נשמה א"כ גם ביצה הוה בריה ע"ש. ולפענ"ד נראה לפמ"ש הוא עצמו דלר"ש (מכאן חסר)

שם ואבמה"ח וכו'. לכאורה קשה דא"כ בהא דאמרו בחולין דף ס"ט כל בהמה דעלמ' לאו מכח חלב ודם קאתי ושרי וה"ה כאן ומאי דומיא דבשלמ' שם בטל ברוב משא"כ כאן דאסור משום יוצא והוא כאבמה"ח ואבמה"ח לא בטל עכ"פ מדרבנן ואף דשם ג"כ בעי מדרבנן ששים י"ל דבכה"ג לא החמירו אבל באבמה"ח דלא בטיל כלל י"ל דהחמירו. אמנם זה אינו דמלבד דאין זה מוכרע דגם ביוצא לא יבטל ועיין בב"י הטעם של אבמה"ח אף גם דטעמו בטל בששים כמבואר בש"ע כאן ובזה אינו רק טעם מיוצא ושפיר בטל. ובזה י"ל הא דקאמר או דלמא תרי איסורי אמרינן והקשו התוס' הא איכא ג"ה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ג"ה לא בטל וסברת הש"ס דכיון דעכ"פ תרי איסורי אמרי' א"כ ג"ה בטל ויש לפקפק ע"ז ובזה מיושב קושית הכרו"פ בהא דאמר כל חלב לאו מכח אבמה"ח הוא וכו' והקשה דהא תרי איסורי בטל וא"כ כל חלב דעלמ' בא מכח חלב ודם וה"ה הכא ולפמ"ש א"ש דשם י"ל דבטל אבל כאן דכיון דאין לו תקנה בשחיטה א"כ הוה החלב אבמה"ח וכל שאמה"ח בעין בודאי לא בטל וז"ב ודו"ק ויש ליישב בזה כמה קושיות ואכ"מ

סק"ה ס"א מקרי כבוש. כלם הקשו לשיטת רש"י ודעימיה דאין כבוש רק בחומץ וציר א"כ מאי קאמר בפסחים דף מ"ה דהאי חידושא דאי תרו ליה כולי יומא שרי והא בכל איסורים אינו אסור רק בבישול ומאי עדיפות' דבב"ח ולפענ"ד נראה דהנה מתחלה רצה הש"ס לומר דחידוש הוא דכל חד בפ"ע שרי ודחי ליה דכלאים נמי הכי הוא ולכאורה יש להבין דאכתי לא דמי דבשלמ' כלאים אסרה התורה החיבור שני הדברים האלו וכאן לא אסרה התורה עד שיתן הטעם וא"כ ממיל' אכתי חידושא היא ואינו דומה לכלאים דשם חיבורם אוסרם וכאן חיבור בלי טעם שרי. אך זה אינו דהרי התוס' בע"ז דף ס"ה וברא"ש שם כתבו דלכך בב"ח בטל בששים וכלאים אינו בטל משום דבב"ח דרך בישול אסרה תורה וא"א בלי טעם ולכך כל שנתבטל אינו בשר בחלב אבל כלאים ל"ש טעם ועיין בש"ך יו"ד סי' רצ"ט וא"כ ה"ה בזה כיון דדרך בישול אסרה תורה א"כ א"א שלא יתן בה טעם ולכך אינו אסור רק בנ"ט דכל שאינו נותן טעם ל"ש