דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קיד

שם וע"כ נראה דדבש הגזין בודאי מין אחר ואפשר דמין טמא הוא וצדקו דברי רש"י ועיין תוס' נדה דף י"ז ודו"ק

ספ"ג ס"ז קרבי דגים אינם נקחים וכו'. הנה דברי הטור הם תמוהין דמתחילה כתב וכן היא מסקנת הרא"ש ז"ל א"כ פשיטא דאינן נקחין רק מן המומחה אף בשלימין והיאך כתב אח"כ וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה וכבר הקשה כן הלח"מ והב"י הקשה בסתם על מ"ש הטור וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה והא הרא"ש חולק על ר"ת וסובר דלא סמכינן על סימנים ע"ש. והנראה בזה דהנה על מ"ש התוס' בע"ז ד' מ' להקשות דאמאי לא קאמר הש"ס דסימנים דרבנן הקשה הכרו"פ דאכתי יקשה ל"ל מומחה הא כיון דמה"ת מותר ליקח מאיש ישראל דאינו חשוד ורק מדרבנן הוא דאסור ובדרבנן סמכינן על סימנים דרבנן ע"ש שהניח בצ"ע אך לפענ"ד הדבר ברור דהא דקאמר הש"ס בחולין ד' ס"ד דש"מ דסימנים לאו דאורייתא היינו שאינן הלמ"מ וכמו שפירש"י שם וממילא לאו מועילין כלל אף מדרבנן ולא נידוק מזה כלל דמדרבנן סמכינן. וראיה מדלא קאמר סימנים דרבנן כמו דקאמר בב"מ סימנים דרבנן וע"כ דאינם מועילים כלל. וראיה לזה דאל"כ יקשה אמאי לא קאמר שם בהא דפריך א"כ דקתני ח' ספיקות ולבדוק בסימנים סימנים לאו דאורייתא אלא למאי הלכתא ומשני לענין אם אמר מדג פלוני וכו' ואמאי לא קאמר דהנ"מ לענין לקנותם מיד ישראל שאינו מומחה ובפרט לשיטת הרמב"ם דלא גריס שם עכו"ם רק מ"מ וכל הסוגיא לא קאי רק לישראל וע"כ אי סימנים לאו דאורייתא גם מדרבנן אינם מועילים. ובלא"ה אין סברא דרבנן יקילו ויסמכו בדבר שמה"ת אינו מועיל. ומעתה גם כאן שפיר הקשו דנימא סימנים לאו דאורייתא וממילא גם מדרבנן אינו מועיל וז"ב

ובזה מיושב לנכון הא דפריך הש"ס בע"ז על סימן דראש ושדרה והא אנן תנן קשקשת וסנפיר ואמאי לא משני דקשקשת הם סימני דאורייתא וזה אינו רק מדרבנן וע"כ דזה אין סברא כלל דאם מועיל מועיל מה"ת ואם אינו מועיל גם מדרבנן אינו מועיל וז"ב. ויש ליישב בזה קושית התוס' שם בהא דמשני באדא ופלמרא והיינו דאם שכיחי טמאין דדמיין להאי ממילא אינם סימנים מובהקים ועיין בט"ז בסעיף זה מ"ש בשם הדרישה ודו"ק ומעתה מיושב היטב דברי הטור דהטור כתב דר"ת כתב שהוא סימן מובהק ובירושלמי משמע שאינו סימן מובהק וכן היא מסקנת א"א ז"ל. ומעתה כיון במסקנותו דאינו סימן מובהק אבל עכ"פ סימן הוא וא"כ ממילא מועיל באינו מומחה עכ"פ מדרבנן דבדרבנן סמכינן ע"ז וכמ"ש הכו"פ ודו"ק

ובזה מיושב קושית הב"ח והב"י דהטור פסק דאם אומר מדג פלוני מועיל אף בנימוחו והא הרא"ש תירץ דהא דמשני בנימוחו הוא אף באומר מדג פלוני וכמ"ש שם. ולפמ"ש א"ש דע"כ לא כתב הרא"ש רק לש"ס דילן דסובר דאינו סימן כלל וא"כ אמירת דג פלוני לא מועיל בלבד אינו מועיל כל שנימח אבל אם נימא דסימן הוא וכמו שהוא מסקנתו א"כ ממילא בסימן לבד ג"כ מועיל בישראל שאינו מומחה ול"ל אמירת דג פלוני וע"כ דזה מועיל אף בנימח ודו"ק היטב

והנה דעת הלבוש דאף בשניהם חדין או כדין כל שאומר אדם מוחזק בכשרות דהיינו מומחה שהוא טהור מועיל. והש"ך חולק ע"ז. ואני תמה דאמאי לא דחה הש"ך דבריו בחזקת היד דא"כ יקשה מאי פריך ל"ל מומחה לבדוק בסימנים דלמא בעי מומחה לענין אם יש לו סימני טומאת וע"כ דבזה אף מומחה אינו נאמן. אמנם באמת הדבר נכון דע"כ לא כתב הלבוש כן רק לפי מאי דקיי"ל דסימנים לאו דאורי דאורייתא א"כ גם סימני טומאה אינם מובהקים וממילא סמכינן על המומחה אבל אם סימנים דאורייתא פשיטא דמשקר וכמ"ש הש"ך. ומעתה שם אזיל הש"ס דסימנים דאורייתא וכמ"ש ר"ת וכן הוא לפי דעת הרי"ף והרמב"ם וכמ"ש הרשב"א דהך סוגיא סובר כן וא"כ ממילא שפיר פריך ולבדוק בסימנים דבזה א"נ המומחה כיון דסימנים דאורייתא. ומעתה מכאן ראיה לפירוש ר"ת דאי לפירוש הר"י דמצי קאי גם אי סימנים דרבנן יקשה קושיא הנ"ל וכמ"ש ודו"ק בכל מ"ש כי הם דברים נכונים

ספ"ו ס"א לפיכך שואל לצייד ישראל וכו'. כן הוא שיטת הרמב"ם דדוקא צייד ישראל היא דנאמן ולא עכו"ם וגרס לוקחין בכל מקום ולא גרס כמו שהיא לפנינו לוקחין מעכו"ם בכ"מ דמעכו"ם ס"ל דאינו נאמן באמירתו. והנה הלח"מ תמה דא"כ מאי פריך שם הש"ס וכה"ג מי זבנינן מינייהו והא תנן אין לוקחים בצים טרופות וכו' ומאי קושיא הא שאני עכו"ם דא"נ משא"כ ישראל. והנראה בזה דהנה לכאורה קשיא לי טובא לגירסת הרמב"ם דקחו אישראל דוקא ולא אעכו"ם קשה להס"ד דסימנים דאורייתא א"כ בזה פשיטא דגם עכו"ם נאמן דדוקא אם סומכין על אמירתו אז שפיר בעכו"ם אינו נאמן דעכו"ם איני נאמן באיסורי תורה משא"כ בסימן פשיטא דגם עכו"ם נאמן וכמו בט"ע דכתב הרמב"ם דעכו"ם נאמן וא"כ יקשה להס"ד אמאי לא מקשה אמאי אין העכו"ם נאמן בסימן עכ"פ ואמאי לא קתני דגם עכו"ם נאמן. אמנם באמת הדבר נכון דאטו לגירסת הרמב"ם מבואר הדבר דאין העכו"ם נאמן הא לא קתני רק דלוקחין בכ"מ ואף דהכנה"ג כתב דהלשון בכ"מ מורה דאין עכו"ם נאמן מ"מ כתב בעצמו דלשיטת החולקים יפורש לשון בכ"מ אף במקום שהנבלות מצוים ושכיחי ע"ש היטב ורק דמצד הסברא אמרינן דכיון דאין העכו"ם נאמן אף במסל"ת ממילא גם בזה אינו נאמן באמירתו. ומעתה זה דוקא להמסקנא דסימנים לאו דאורייתא אבל להס"ד דסימנים דאורייתא שפיר יתפרש לשון בכ"מ אף מעכו"ם ובסימן ובישראל סגי באמירה וזה א"צ לפרש דזה הדין שוה לשאר איסורים דעכו"ם אינו נאמן רק בסימן וז"ב. ומעתה מיושב קושית הלח"מ דלהס"ד דסימנים דאורייתא רק דמוקי בטרופות א"כ ע"כ בכ"מ לא אתי למעט עכו"ם דהא משכחת לה דנאמן בסימן וא"כ שפיר מקשה ובכה"ג מי זבנינן מינייהו וכו' והיינו איך נאמן בעכו"ם ואי דבאמת אינו נאמן הא א"א לומר כן דאכתי יקשה אמאי באמת לא קתני דנאמן עכ"פ בסימן וע"ז משני דסימנים לאו דאורייתא וא"כ ממילא בכ"מ אתי לשלול עכו"ם וכשיטת הרמב"ם וז"ב ודו"ק. ובאמת ע"ד הפשוט אפשר לומר בישוב קושיתי דעכ"פ הו"ל למתני דמועיל בעכו"ם סימן דזה באמת קושית הש"ס ולבדוק בסימנים והיינו דבאמת יהיה נאמן אף עכו"ם ולמה קתני בכ"מ דמשמע דלמעוטי עכו"ם וכמ"ש הכנה"ג וע"ז משני בטרופות דאין העכו"ם נאמן וע"ז מקשה ובכה"ג מי זבנינן מינייהו והיינו דאכתי יקשה אי בטרופות איירי א"כ למה קתני בכ"מ דמשמע למעטי עכו"ם והא לא אצטריך כלל דבלא"ה אין לוקחין מהם משום חשש נבלות וטריפות וע"ז משני דבאמת מיירי בשלימות וה"א דגם עכו"ם יהיה נאמן דסימנים דאורייתא וע"ז קמ"ל דסימנים בלא אמירה לא מועיל וממילא בעכו"ם דלא הוה אמירתו כלום לא מהני וז"ב

ובזה אמרתי ליישב קושית הרב בעל באר יעקב דלפמ"ש הש"ך דלנחתום אסור למכור א"כ יקשה הא משכחת לה בנחתום דמזה מותר ליקח כיון דאין מוכרין לו ולפמ"ש אתי שפיר דאם בנחתום מיירי א"כ ממילא גם אמירתו מועיל דנחתום אינו משקר דלא מרע אומנתו וכמו דקיי"ל בסי' צ"ח וע"כ לא כתב הש"ך דאין מוכרין לו רק שם דחיישינן שמא יערבו בפת ואינו ניכר כלל אבל כל שיאמר שהוא מטהור וישתכח בדאי יקלקל אומנתו וא"כ יקשה למה ממעט עכו"ם והא בנחתום גם העכו"ם מהימן

ובזה ישבתי לנכון קושית הכרו"פ וכבר קדמו המהר"ם שי"ף דאמאי מוקי ר"נ באומר מעוף פלוני וטהור ובטרופות ולוקמא בשלימות ובאמת נאמן מחמת הסימן להס"ד דס"ס. ולפמ"ש א"ש דע"כ צריך לאוקמי בכה"ג דאל"כ יקשה אמאי אין העכו"ם נאמן והא בסימנים גם העכו"ם נאמן וז"ב ודו"ק היטב בכל מ"ש

סצ"ח ס"א יטעמנו עכו"ם בש"ס חולין דף צ"ח מריש הוה קא קשיא לי הא דתניא וכו' אלא בשר בחלב מאן קא טעים ליה כיון דשמענא הא דר"י דסמכינן אקפילא ארמאה ה"נ סמכינן אקפילא ארמאה והקשו בתוס' דהו"ל להקשות על מתניתין ירק שנתבשל בה גיד הנשה דהיא בנ"ט מאן טעים ליה ומה שתירצו דזה משערין כבשר בלפת תמוה לפענ"ד דהרי גם לכל איסורין אמרו שם דמשערין כבצל וקפלוט ואם כי יש ליישב אבל מ"מ הוא דחוק. ועוד הקשו ממים ביין דהוא בנ"ט. והנראה בזה דהנה באמת הא דלא ידע רבא מקפילא ארמאה הוא משום דקשיא ליה דבא סור דאורייתא אין קפילא נאמן במסלפ"ת כמו שהקשו האחרונים ועיין בט"ז וש"ך. ומעתה מכל הני דהם שארי איסורין דבהו טעם כעיקר דרבנן שפיר סמכינן אקפילא משא"כ בב"ח דטעם כעיקר דאורייתא שפיר קא קשיא ליה וע"ז אמר כיון דשמענא להא דר"י דשם בכלבית באלפס דלא קתני שציוה להסיר הכלבית וע"כ דנתערב ממשו של איסור ואינו ניכר ובזה בודאי מה"ת ואפ"ה סמכינן אקפילא וה"ה הכא ובלא"ה הא ר"י סובר טעמו ולא ממשי אסור ולשיטת התוס' היא מה"ת ואפ"ה סמך על קפילא. ובזה מיושב קושית הכו"פ דמאי ראיה מייתי רבא משאר איסורים לבב"ח דטעם כעיקר דאורייתא. ולפמ"ש אתי שפיר ובזה יש ליישב גם מטפת חלב דהוא בנ"ט ע"ש ולפמ"ש א"ש דהרי שם מיירי בחתיכה חוץ לרוטב וכתבו הפוסקים דנידון כצלי וצלי אינו רק מדרבנן ועיין פר"ח סי' פ"ז ובדרבנן שפיר סמכינן אקפילא

ס"ב ולענין מין במינו אזלי' בתר שמא. הש"ך תמה דלמה לא ניזיל בתר טעמא ע"ש. ולפענ"ד נראה דלפי שיטת התוס' בחולין דף צ"ח דטעמו ולא ממשו היינו היכא שאינו ניכר האיסור וא"כ בכה"ג היכא דשוה בשמא ולא ניכר האיסור טעם כעיקר דרבנן וכיון שהוא דרבנן שפיר לא אכפת לן בטעמא דהא אינו רק דרבנן וז"ב

בש"ך ס"ק י"ז בסופו כגון אם ניער כזית בשר ואח"כ ביומו כזית חלב א"צ ששים רק כנגד השני זיתים והרעישו כלם ליסגי בס' נגד זית אחד דהא איסורים מבטלין זא"ז. ולפענ"ד לק"מ דהש"ך לטעמיה דדוקא כ"ז שאין נאסרין הוא דמועיל לבטל זא"ז אבל כל שנאסרו כבר וחנ"נ שוב צריך ששים נגד כלו כמ"ש שם וכ"כ הט"ז וה"ה הכא דכבר נעשה הבלוע נבלה וצריך ס' נגד כלו ול"ד לאיסורים דמבטלין זא"ז דשם איסורים מבטלים זא"ז לענין שלא יתחייב מלקות על כל אחד וכמ"ש הב"י אבל גוף האיסור כל שנאסר כבר צריך ששים כנגדו וז"ב

סי"ז בהג"ה אבל אם נו"ט בקדירה אסור באו"ה כתב דאם הוא מין במינו סגי בששים אף דבא"מ יהיב טעמא והביא ראיה מהא דאמרי' בציר דהוא במאתים אף דבא"מ הי' יהיב טעמא והמ"י השיג דגם בא"מ בטל דאין איסורו מחמת עצמו רק דמלח נאסר מחמת הציר ע"ש. ולפענ"ד זו אין קושיא דאפשר דסובר כדעת ריב"א ור"ש הובא בטור סי' ק"ה דאף בכה"ג אוסר ע"ש ולפענ"ד נראה ראיה לדעת או"ה מהא דמקשו התוס'