דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קיג

ישראל וטבחי ישראל ומה"ת לחוש שהנכרי הי' לו טריפות בביתו וצ"ל דכל טעם ההיתר דמהראוי ליזל בתר רוב או כלו שהוא משל ישראל. ולפ"ז זה דוקא אם היה כ"מ בעת שלקח והיינו דנין דזה משל ישראל ממילא הוא בחזקתו אבל בנכרי אטו היה נ"מ בעת שלקח לדון עליו שיהיה בשר כשר ומאי נ"מ לנכרי אם כשר היה או טריפה וכיון שכן ל"ש גבי נכרי כל דפריש מרובא פריש וא"כ גם אח"כ שישראל לקחו ממנו ל"ש לדון בזה דמישראל לקחו כיון דבעת שלקחו ל"ש לדון בזה ה"ה אח"כ וכעין זה כתב בקצה"ח סי' רצ"ב לחלק ע"ש כי לפענ"ד טעמו של רבינו נכון. איברא דלכאורה הא הי' נ"מ דהרי מפרכסת אסור לב"כ וכתב הרשב"א דכל ששחטו ישראל וראוי לישראל שוב מותר גם לעכו"ם דשייך מי איכא מידי אבל אם שחטו עכו"ם דאינו מותר לישראל דל"ש מי איכא מידי אסור לב"נ דלא קי"ל כראב"י. ולפ"ז איכא נ"מ גם בעת שלקחו הנכרי באם היתה עדיין מפרכסת דאם של ישראל היתה מותרת משא"כ באם היה של נכרי אך הרמב"ם ז"ל אהניא לי' שיטתיה דס"ל כראב"י דמפרכסת אסור לב"נ אף בשחטו ישראל וא"כ לא היה שום נ"מ בעת שלקחו וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה הרב המגיד על הרמב"ם מהא דמשני בש"ס דילן כשנמצא ביד עכו"ם ולפמ"ש א"ש דהרי בש"ס דילן דף ל"ג דחי דראב"י ותניא דלא כוותיה כדאמרו בדף ל"ג וא"כ איכא נ"מ לענין מפרכסת ולכך ביד עכו"ם מותר אבל הרמב"ם דפסק כראב"י שפיר סמך על הירושלמי וז"ב ודו"ק

סס"ח הש"ך הקשה על מ"ש הרי"ו דכלי נחושת אינו בולע רק אם האור מהלך תחתיו ולכן אם עירה חלב רותח מכ"ר לכ"ש של בשר אינו אסור והקשה הש"ך דהרי בש"ס זבחים דף צ"ה אמרו עירה לתוכו רותח מנין ת"ל ואשר תבושל בו ישבר ובש"ס מבואר בהדיא דאף בכלי נחושת צריך מריקה ושטיפה כשעירה לתוכו רותח וכן מבואר בירושלמי שבת פ' כירה ולהיות כי נודע פרשת גדולת הרי"ו אמרתי ליישבו דשאני התם דהרי בש"ס שם נסתפקו אם בישול בלי בלוע נמי אוסר ולא אפשיטא א"כ יש לומר דסברת הרי"ו דניהו דשם צריך מריקה ושטיפה משום דשם עכ"פ נתבשל הבשר בתוכו כשעירה לתוכה רותח וניהו דהכלי לא בלע דכלי נחושת קשה לבלוע אבל עכ"פ נתבשל הבשר בתוכו והוה בישול בלא בלוע ולא גרע מצלאו בשפוד ותלאו בתנור דנסתפק הש"ס שם דאסור מטעם בישול בלי בלוע וה"ה כאן דניהו דקשה לבלוע משום דדפנותיה עבים וסתומים אבל עכ"פ נתבשל בתוכו ובאמת שגם מהירושלמי דפרק כירה משמע דכ"כ קשה יותר לבלוע מכלי חרס כמ"ש בתוס' שבת דף מ"ב וזבחים דף צ"ה וברשב"א בחולין וכל הקדמונים וז"ב בכוונת הרי"ו. איברא דאכתי מאי איבעיא ליה שם בבישול בלי בלוע ולא למדו מכלי נחושת דהוה לרי"ו בישול בלי בלוע. אמנם נראה דשם אזיל האבעיא לענין כ"ח אם צריך שבירה ושבירה היא משום דהתורה העידה שאינו יוצא מידי דפנו לעולם וא"כ כיון דקפיד אבליעה דאל"כ תסגי במריקה ושטיפה וכיון שכן שפיר כל שהוא בשול בלי בלוע לא בעי שבירה וז"ב. וחדאי נפשאי כאשר ראיתי ברמב"ם ז"ל פיח ממעה"ק הי"ד בהביאו הך ספיקא דש"ס הנ"ל כתב צלאו באויר תנור של חרס והקשה הלח"מ שם דמפשטת הלשון אפשר דקאי האיבעיא על כלי נחושת ג"כ לענין מריקה ושטיפה ואמאי הביאו רק לענין כ"ח ע"ש שהניח בקושיא. ולפמ"ש אתי שפיר דרק בכלי חרס הוא דאיבעיא לן ולענין שבירה אבל לענין מריקה ושטיפה בכלי נחושת אין כאן אבעיא דהתורה ריבתה בעירוי מריקה ושטיפה ובכלי נחושת אינו רק בישול בלי בלוע. ובזה נראה ליישב מ"ש רבינו ויש בדבר ספק ונתקשה הכ"מ דאמאי לא כתב דאזלינן לחומרא וכמו בכל ספיקות. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דעיקר האבעיא לענין כ"ח ולענין שבירה ורבינו לשיטתו שם דרק בחטאת הוא דבעי בכ"ח שבירה אבל בשאר קדשי קדשים סגי במריקה קה אף בכ"ח א"כ לא שייך לומר דאזלינן בספיקא לחומרא כיון דהיא גופא חידוש הוא אפשר דאין לך בו אלא חידושו ולכך כתב ויש בדבר ספק וז"ב. והא דקאמר הש"ס בלוע בלא בישול לא קמבעיא לן ות"ל דע"כ הוה בישול דאל"כ אמאי אסור בכ"כ דאינו רק בישול לבד היינו דשם קאי על המשנה והמשנה אפשר דקאי בכ"ח וע"ז אמר דעכ"פ בלוע הוא דכ"ח נוח לבלוע אבל אה"נ דבכ"נ הוה בישול וז"ב ודו"ק

סס"ט ס"ז מותר להדיח במי פירות. כן הוציא מרן וביאר בתשובתיו דדוקא הדחה אחרונה ולא הראשונה והקשו הט"ז והש"ך דכל קושייתו של הר"ן דא"כ הוכשר בהדחה וע"ז כתב דהודח במי פירות ואכתי קשה על הדחה ראשונה מא"ל ע"ש. והנראה בזה דהנה שמעתי מפי א"ז הרב הגדול והצדיק מוה' דובעריש היילפרין נ"י שאמר באשר נשאל אם נפל בשר להמקום שעושין בו מלח טאלפין שמקורו מים אם הוה כנפל למלח בלא הדחה ואמר דיש למפשטיה מהא דהקשו התוס' בהא דשוחט ולא יצא דם והא צריך הדחה ומאי קושיא דלמא הודח בהמלח גופא שעושין ממים דשפיר לא מטרשי לי' דהם מים ואינו מכשיר דמי מלח אינו מכשיר דיש לו שם לוויי וכמ"ש הר"ש פי"ח דנגעים דמים המלוחים נפסל משום דהוה שם לוויי וגם לענין ההכשר הדין כן וע"כ דנאסר בזה ודפח"ח

אמנם אם כי דבר חכמה אמר אבל בכ"ז שפיר הקשו התוס' דעכ"פ הדחה אחרונ' איך היה דזה ודאי לא אפשר במי מלח דעכ"פ לא ינפץ המלח ויבלע בבשר וע"ז תירצו דהוא במי פירות. ומעתה ממילא מיושב דברי הת"ח והרמ"א דמהדח' ראשונ' ל"ק דמשכחת לה במי מלח וכמ"ש וז"ב. ובזה מיושב דברי הרמב"ם דבפ"ז דמקוואות כתב המלח דמעלה את המקוה ובפ"י מט"א ה"ב כתב דהמלח שנימח יש לו דין מי פירות וכבר תמה בזה בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק או"ח סי' נ"ד ובק"א שם האריכו בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דלענין טומאת אוכלין שיכשיר שפיר לא מכשיר דהא יש לו שם לוויי משא"כ לענין מקוואות דהעיקר הוא כל שתולדתו מים ובזה שפיר נקרא מלח מים דהרי מקורו מים הוא וז"ב. ובזה מדוקדק מה דנקט הרמב"ם לענין טומאת אוכלין מלח שנמחה ובמקוואות סתם מלח וע"ש מ"ש בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דרבותא אשמעינן בכל אחד דלענין הכשר אף אותו המלח שעושין ממים אפ"ה אינו מכשיר ולענין מקוואות אף אותן שעושין מאבן כל שמקורו מים וכמ"ש חכמי הטבעיים והובא בנוב"י שם מעלה את המקוה וז"ב ויש להאריך הרבה ואכ"מ. ובגוף דברי הרמ"א הנ"ל יש לומר דפירש דברי הר"ן כמ"ש א"נ שהודח במי פירות לא שחזר דמיירי לקדירה רק דמיירי ג"כ בכלי כתירוץ הראשון רק דלתירוץ הראשון סבר דצלי לא בעי הדחה כלל לא בקמייתא ולא בבתרייתא ואח"כ חידש דאף אם נימא דבאחרונ' בעי הדחה כמבואר סי' ע"ו בהג"ה אפ"ה משכחת במי פירות וא"כ ל"ק כלל קושייתם דהדחה ראשונ' לא בעי בצלי ודו"ק

סי' פ"א ס"א ויש מי שמתיר במי רגליה. כן היא שיטת הרמב"ם ותמה הב"י דאף לל"ק עכ"פ בחמור אסור ועיין בה"ה פ"ד ממ"א מ"ש בזה ועיין בב"ח ולפענ"ד נראה דלכאור' קשה בהא דמקשה הש"ס שם מדבורים ומשני הא מני ר"י דאמר דובשא שרי ומאי תירוצא הא ע"כ מאן דמצריך קרא לדבורים סובר דמתמצה מגופן או דעכ"פ מעורב עם לחלוחית הגוף ואפ"ה שרי וא"כ ה"ה בחמור דשרי דהרי גילתה התורה דשרי ותדע דהרי שאר מינין כגון גיזין וצרעין אוסר ר"י וע"כ דמתמצה מגופן ואפ"ה מותר בדבש דבורים וא"כ ה"ה בזה. אך ז"א דלר"י דרק דבש דבורים שרי א"כ ע"כ דחידוש הוא שחידשה תורה דבאמת כל דמתמצה מגופן מהראוי לאסור כמו גיזין וצרעין וא"כ אין ראיה מדבש דבורים דש"ה דחידוש הוא שחידש' תורה וזהו דקאמר הש"ס הא מני ר"י דאמר דובשא שריא והיינו דבזה גילתה התורה דשרי וז"ב. ובזה מיושב הא דקאמר הש"ס שם מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לוויי והקשה הב"י כאן מידי דבש כתיב בתורה ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דבאמת רק חידוש הוא שחידשה תורה ואמרינן דרק אותו שאין לו שם לוויי כדי למעט החידוש בכל מה דאפשר דאי נימא דגם שם לוויי התיר א"כ כל מדי מותר וזה אין סברא להרבות בחידוש וז"ב. ומעתה לפי המסקנא דאמרו אלא הא דתנן דבש גיזין וכו' טהור ומותר באכילה כמאן דלא כר"י והרמב"ם פסק כסתם משנה א"כ חזינן דהתורה התירה כל דבש אף דמתמצה מגופן א"כ ה"ה בזה דשרי ולכך פסק דמותר וזה ברור

שם מי רגלים דאדם עיין בפר"ח שהביא ראיה מהא דאמרו בכריתות גבי קטרת שאין מכניסין מי רגלים למקדש ופריך וניעייליה חוץ לעזרה ואי נימא דמי רגלים דאדם אסור מאי קושיא הא לא הוכשר למלאכת שמים רק מין הטהור ע"ש ובמחכ"ת נעלם ממנו לפי שעה הא דפירש הכלבו הובא בט"ז או"ח סי' קל"ב דמי רגלים היינו מעיין ששמו מי רגלים וגם זה בזיון להכניס לעזרה מאותו מעיין ששמו בזיון ע"ש וא"כ חוץ לעזרה שפיר מותר דבאמת הוא טהור רק בעזרה אסור משום בזיון להזכיר שם זה ח"ב

והנה הבאר שבע בחידושיו לכריתות הקשה על הכלבו הנ"ל מש"ס זבחים דף צ"ה בהא דפריך הש"ס והא תנן אלא שאין מכניסין מי רגלים במקדש ושם קאי לענין מי רגלים ממש להכניסם בעזרה להעביר הכתם ופריך ממי רגלים דמקדש אלמא דמי רגלים ממש ע"ש. ובמחכ"ת אין כאן קושיא דהש"ס פריך מכח כ"ש דאם דבר ששמו מי רגלים אין מכניסין מחמת בזיון השם מכ"ש מי רגלים ממש וז"פ

ס"ט דבש צירעין וגיזין וכו'. הפר"ח הקשה עמ"ש רש"י בשבת דף ק"ו דגזין מין חגב טהור ונאכל והא בבכורות משמע דמין טמא הוא ע"ש וראיתי להמגיה במלמ"ל פ"א ממ"א הלכה כ"א שכתב ליישב ע"ש ובמחכ"ת טעה דמה שרוצה לומר דדבורים אצטריך קרא למשרי משום אבר מן החי טעות נזדקר לפניו דהא קיי"ל דאין נוהג בטמאין כמבואר בסי' ס"ב וכן פסק הרמב"ם בפ"ה שם והא דבורים מין טמא הוא ולישנא דהטור אטעיתיה שכתב דבש דבורים אין בו משום אבר מן החי וסבר דהכוונ' משום אבר מן החי ממש אבל כוונתו דיהיה אסור משום דיצא מן הטמא והיינו דאינו מתמצה מגופו ולא אתי מן החי אם כי מדברי הב"י לא משמע כן. אבל ע"כ צ"ל כן גם גוף פירושו דחיק ואתי מרחוק כאשר יראה המעיין. אמנם בגוף קושית הפר"ח נראה דלפמ"ש התוס' ד"ה הגזין דגזין מין עוף הוא ולא גרסינן חגבים והדבר ברור שבאו ליישב קושיא זו דהא חגבים מין טהור הוא ובאמת במשנה דמכשירין לא נזכר גזין כלל וע"כ השמיט הרמב"ם גזין ועיין בב"י. וכפי הנראה דלכך לא גריס הרמב"ם גם בברייתא הנ"ל גזין וא"כ לק"מ. אמנם על רש"י קשה דרש"י פירש בבכורות דגזין מין ארבה הוא. אמנם גם בזה נראה שינוי דבשבת פירש מין חגב וחגב וארבה שני מינים הם עיין ברמב"ם