דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קיב

בכל השדה רק דהוה כמוחל או נותן לו אח"כ המעשר ובזה לא הוה כמתנה עמ"ש בתורה דהא הלוקח כבר זכה בהשדה ויכול למחול וז"ב. ובלא"ה י"ל דזה הוה ספק אם ע"מ תנאה הוה או שיורא הוה ועיין בחולין דף קל"ד ובנזיר פ"ב וא"כ בשלמא במתנות דמזיק מתנות כהונה פטור וא"כ יכול הקונה לאכלם ואינו מחויב רק לצי"ש וגם יכול לפדותו ולתת דמים בעדם כמו באין כהן וא"כ הוה הלוקח מוחזק וא"י להוציא מידו אבל במעשר דהלוקח הוא מחוייב לתנם ללוי אחר וכיון שהוא מוכרח להוציאם א"כ לא נקרא מוחזק כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' צ"א ודו"ק

סי' ס"ב סעיף א' אבמה"ח אסור וכו'. יש להעיר דבר חדש דלב"נ מהראוי לאסור אף בהנאה דהרי יליף מבשר בנפשו דמו לא תאכלו והרי בפסחים דף כ"ב פריך והרי אבמה"ח ומשני דגלי קרא דמקיש לדם ומעתה בב"נ דלא גלי קרא מהראוי לאסור אף בהנאה וכ"ת א"נ דמלבד דלא נזכר בשום עקום אף גם דא"כ יקשה דיאסור לישראל נמי בהנאה משום דמי איכא מידי ועיין בתוס' חולין דף ל"ג ועוד דא"כ נימא דלמלתיה היא דנשנית דלא נאסר בהנאה ואף דזאת יש לדחות דא"כ לא לכתוב רק הנאה בלבד מ"מ קשיא קושי' הראשונה. וע"כ נראה לפענ"ד דמכאן ראיה למ"ש לקמן דעיקר הילפותא לב"נ הוא מאכל תאכל לא אבמה"ח וא"כ פשיטא דלאדה"ר לא נאסר רק אכילה ולא הנאה ולנח אהדרא לאיסורא קמא ופשיטא דלא אוסיף ליה איסורי הנאה ועדיין צ"ע

ומדי דברי זכר אזכור מה דקשה לי בש"ס סנהדרין דף כ"ז דאמר ורבנן האי לדם הקזה הוא דאתי ואמאי לא קאמר דאתי למשרי אבמה"ח בהנאה כדקיי"ל כר"א בפסחים וצ"ע כעת גם ק"ל לשיטת הרמב"ם דבב"נ אינו אסור בעוף א"כ מה פריך בסנהדרין שם ל"ל למשני בסיני הא אצטריך למשני לענין שיאסר בישראל בעוף וצע"ג

שוב ראיתי באחד מספרי הפרמ"ג שהעיר קצת בזה. הנה דעת הרמב"ם דב"נ אינו אסור אבמה"ח בעוף ותמה עליו הכו"פ מהא דאמרו בפסחים דתיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ. ולפענ"ד נראה דהנה דעת הדמשק"א דבעוף לא הוה מקלקל בשחיטה דאינה עומדת למלאכה ותמה הכו"פ בכרתי בסי' יו"ד דא"כ מה פריך הש"ס מה תיקן הא בחולין דף ע' מוקי לאותה ברייתא בעוף ושפיר תיקן ע"ש. אמנם י"ל דקושית הש"ס היא למאן דל"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו דאז א"צ לאוקמא בעוף א"כ יקשה מה תיקן וע"ז משני דתיקן להוציא מידי אבמה"ח. ומעתה מיושב היטב קושית הכו"פ דממנ"פ אם נימא דמיירי בעוף בלא"ה הוה תיקון כמ"ש הדמשק"א. ובזה מיושב היטב דברי התוס' בחולין דף ח' שהקשו דאמאי קרי ליה שם מקלקל והא בפסחים אמרו דהו"ל מתקן לב"נ והקשו כלם דלמה לא הקשו מכל שוחט דחייב בשבת וע"כ דהוא מתקן. ולפמ"ש א"ש דהי' מקום לומר דמיירי בעוף וכדומה דאינו עומד למלאכה שפיר הו"ל תיקון משא"כ בפסחים דאמרו דתיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ וע"כ דלא מיירי בעוף דבעוף ל"ש אבמה"ח לב"נ ושפיר מקשו ודו"ק

והנה לענין ב"נ דעת הרמב"ם פ"ט ממלכים היא אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החיה אבל בעוף יראה לי שאין ב"כ נהרג על אבר מן החי ממנו והראב"ד השיג עליו והכ"מ השיב. ובאמת שדברי הרמב"ם תמוהין דמנין לו לחלק באבמה"ח בין עוף לבהמה וחיה הא נפקא מקרא דבשר בנפשו דמו לא תאכלו כמ"ש רפ"ט ה"א וא"כ זה כולל כל מין בשר אף עוף וכמו דיליף ר"י ורבנן בחולין ק"ב מאך בשר בנפשו דישראל מוזהר אף על עוף וד' יודע כי מאד נתקשיתי בזה וגם הכ"מ תמה בלא"ה דבשר מן החי לא מחייב בישראל רק משום טריפה כדאמר ר"י בחולין שם וכן פסק רבינו וא"כ בב"נ דאינו מוזהר על טריפה למה יתחייב בבשר הפורש והניח בקושיא ועיין בלח"מ וכבר קדמם הרשב"א בחידושי חולין דף קכ"א בשם הרמב"ן ונדחק כמ"ש הלח"מ מדעתא דנפשיה. והנראה בזה דהנה בהא דכתב רבינו רפ"ט דהוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו הקשה הכ"מ דבסנהדרין דף נ"ז ע"ב דרשו מאכל תאכל ולא אבר מן החי משמע דאדם נצטווה ע"ז ועיין בלח"מ. אמנם לפענ"ד נראה דהדברים כפשטן דבאמת הא דדרשו מקרא דאכל תאכל ולא אבמה"ח היינו משום דלאדם לא הותר בשר לאכול וא"כ ממילא אסור הכל וכמ"ש הר"ן בחידושיו. ולפ"ז אח"כ כשהותר לב"נ ולנח עצמו בשר שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל א"כ הו"א דהותר הכל ולכך אהדר קרא אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו וא"כ ממילא אהדריה לאיסורא קמא דכמו דמתחלה היה אסור כל בשר ואח"כ כשהותר ובשר בנפשו נאסר אהדר לאיסורא קמא וא"כ ממילא אסור בכל בשר בין אבמה"ח או בשר הפורש דהא אין האיסור משום אבמה"ח או בשר הפורש ורק דאהדר לאיסור הראשון דבשר קודם שחיטה לא הותר כלל וכעין דאמרו בבכורות דף ט"ו לענין פסולי המוקדשין וז"ב ומיושב קושית הכ"מ וקדמו הרשב"א ולדעתי הכי כוונת הש"ס בדף נ"ט אדה"ר לא הותר לו בשר לאכילה דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ וכשבאו ב"נ התיר להם שנאמר כירק השדה נתתי לכם את כל יכול לא יהא אבמה"ח נוהג בהם ת"ל אך בשר בנפשו וכו' והיינו דתחלה נאסר הכל ואח"כ כשהותר ונאסר אמרינן מה דנאסר אהדר לאיסורא קמא וא"כ האיסור הוא משום דבשר קודם שחיטה או נחירה לא התירה להם התורה. ומעתה מיושב דברי רבינו דלכך נקט הקרא דאך בשר בנפשו משום דמאכל תאכל אין מקום להוכיח דהא אח"כ הותר לנח ולכך הביא מקרא דאך בשר בנפשו וא"כ אהדר לאיסורא קמא וז"ב

ובזה. מיושב מה שהקשה הפליתי בסי' ס"ב ס"ק ג' דמהיכא משמע מחד קרא תרתי אבמה"ח ובשר הפורש ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר האיסור הוא משום דבשר קודם נחירה לא הותר להם ואהדר לאיסורו הראשון וז"ב. ומעתה מיושב היטב דברי הרמב"ם בהי"א דהנה בהא דאמרו אכל תאכל ולא אבמה"ח כתב רש"י דנפקא לן דדוקא דבר העומד לאכילה אבל בהמה אינה עומדת לאכילה רק לגדל וולדות

והנה בהא דאמרו דסכין של ע"ז מותר לשחוט בה דמקלקל הוא ופירש"י דבהמה בחייה עומדת לגדל ולדות ולחרישה ודעת הדמ"א והובא בכנה"ג ביו"ד סי' ט' וע' בכרתי שם דבעוף הוה מתקן דאינו עומד לגדל ולדו' רק לאכילה ע"ש. ומעתה שפיר כ' רבינו דעוף אין ב"נ מוזהר דבאמ' מקרא דבשר בנפשו בלבד אינו מוזהר דהא משום טריפה היא ואין ב"נ מוזהר עלה ורק מקרא דאכל תאכל והיינו כפירש"י דבהמה אינה עומדת לאכילה וא"כ בעוף דעומד לאכילה וליכא למעוטי משום זה וא"כ ממילא אינו נהרג על אבמה"ח דעוף וכמ"ש. וא"ל דבלא"ה אינה עומד' לאכילה דלאדה"ר לא הותר לו בשר לאכילה דזה אינו דוקא לנחרה בידים אבל כשמתה מעצמה ל"ל בה וכמ"ש רש"י שם וא"כ שפיר עומד' לאכילה דסופה שתמות וע"כ מקרא דבשר בנפשו לא נשמע בשר מן החי וממילא דגם אבר מן החי אינו מוזהר דדינם שוה וז"ב

ובזה ממילא מיושב קושית הפליתי סי' ס"ב מהא דאמרו בחולין דף ק"א ולר"י ל"ל קרא ת"ל דאיסורו נוהג בב"נ ומאי קושיא והא אצטריך לענין עוף וגם בהא דאמרו בפסחים דף ע"ג תיקן להוציא מידי אבמה"ח ופירש"י לב"נ והא שם בעוף מיירי וכדמוקי בחולין דף ע"ב וא"כ הא אינו מוזהר על אבמה"ח דעוף ולפמ"ש אתי שפיר דלר"י הרי מוכח בחולין י"ד דבהמה עומד' לאכילה דוקא דאל"כ בהמה ביו"ט היכי שחטינן וא"ל דהוברר דהא מסקינן דל"ל ברירה וא"כ ע"כ דמבשר בנפשו בלבד נפיק לי' לאבמה"ח ולבשר וכמ"ש הרשב"א בשם הרמב"ן והלח"מ שם וא"כ ממילא דמוזהר גם על עוף ושפיר מקשה לר"י קרא למה לי והא איסורו נוהג בב"כ וגם בפסחים מקשה לר"י דס"ל מקלקל בחבורה פטור וע"ש ובתוס' וקושי' התוס' ישבתי במק"א וא"כ שפיר מיושב דתיקן להוציא מידי אבמה"ח וגם אם נימא דרק על בשר אינו מוזהר בעוף וכמ"ש למעלה א"כ אתי שפיר בפשיטות

וע"ד הפלפול יש לומר בטעם רבינו דאין אבמה"ח נוהג בב"נ דהרי התוס' בחולין דף ל"ג הקשו דאם אינו נוהג בטמאים ובב"נ נוהג אף בטמאים כדאמר ר"ג שם מחלוקת בישראל וא"כ שייך מי איכא מידי. ומ"ש דמ"ה אסור משום טומאה לישראל זה דחוק דמ"מ משום איסור אבמה"ח ליכא בישראל. אמנם נראה דבאמ' צריך להבין למה אצטריך לרבנן למעט טמאים מקרא ת"ל דלרבנן אין איסור חל על איסור. וצ"ל דמשום איסור חל על איסור עכ"פ היה אסור גם משום אבמה"ח ונ"מ לקוברו בין רשעים גמורים ולכך מיעטיה הכתוב דאינו נוהג כלל בטמאה. ומעתה י"ל דבאמ' מש"ה מיעטה התורה כיון דאין איסור חל על איסור ניהו דאם לא הי' מיעוט הי' חל גם זאת ונ"מ לקוברו בין רשעים גמורים אבל התורה מיעטה כיון דלא משכחת בשום אופן בטמאים שלא יהי' האיסור של טמאים קדום לכך מיעטה התורה שלא יחול כלל. ומעתה ממילא ל"ש מי איכא מידי דכיון דמשום דאין איסור חל על איסור קאתינן עלה א"כ הוה טעמא רבה ול"ש מי איכא מידי וכדאמרו בסנהדרין דף נ"ח. ומעתה שפיר מוכיח רבינו דאין אבמה"ח נוהג בב"נ בעוף דבעוף יקשה דשייך מי איכא מידי וא"ל דמשום אין איסור חל על איסור קאתינן עלה דזה אינו דבעוף חלו בב"א וכמ"ש התוס' דף ק"ב ד"ה כי דלמ"ד לאו לאברים עומד' באו בב"א. ומ"ש דטומאה קדים בעוד שלא נקשרו אברים בגידין זה דוק' בבהמה אבל בעוף כל זמן שלא נקשרו אברים בגידין לא מחייב משום טומאה וע' בכו"פ ס"ק ב' כאן וא"כ שייך מי איכא מידי וע"כ דאינו נוהג בב"נ. איברא דלפ"ז לר"י דס"ל דאבמה"ח חל על טומאה משום דאיסורו נוהג בב"נ וא"כ מהראוי שגם בעוף יחול איסור אבמה"ח ולדידי' ל"ש הך טעמא דגם בבהמה שייך מי איכא מידי דא"א לומר דאין איסור חל על איסור דהא לדידי' הוה איסור חמור דנוהג בב"נ וכדאמר לענין גיד הנשה. ובזה מיושב היטב קושית הכו"פ הנ"ל דמה פריך לר"י ל"ל קרא ת"ל דאיסורו נוהג בב"כ והא כ"מ לעוף. ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא בשביל שאיסורו נוהג בב"נ ממילא אין חילוק בין בהמה לעוף דגם בבהמה שייך מי איכא מידי כמו בעוף וחל על שניהם ושפיר פריך. ובזה ממילא מיושב קושית הכו"פ מפסחים דף ע"ג דקאמר תיקן להוציא מידי אבמה"ח והא מוקי לה בעוף ובעוף ל"ש אמה"ח בב"נ. ולפמ"ש אתי שפיר דקושית הש"ס שם למ"ד מקלקל בחבורה פטור והיינו ר"י וע' בתוס' שם וקושי' התוס' ישבתי במק"א ולר"י שפיר נוהג בב"נ אף בעוף. ובזה ממילא מיושב קושית הכ"מ מהא דמביא הש"ך אבל אבמה"ח אין שחיטתה מטהרתה ומוקי בב"נ אלמא דנוהג אף בב"כ ולפמ"ש א"ש דהא מני ר"י וכמ"ש

סס"ג ס"א וכבר אסרו חכמים וכו'. בין ביד עכו"ם כ"כ הרמב"ם. ובאמת טעם הדבר לא נודע למה יהיה אסור כל שהמוכרים