דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קיא

ראיה היא דלמא מהמיעוט הוא ובס"ד לא אזלינן בתר רובא ולפענ"ד ל"ק דכבר כתבו התוס' בריש גיטין לר"מ דחיישינן למיעוטא אבל למיעוטא דמיעוטא אין לחוש וא"כ גם בהס"ד דלא אזלי' בתר רובא היינו דחיישינן למיעוט אבל למיעוטא דמיעוטא ודאי דל"ח וז"פ ואף לפמ"ש המהרש"א בנדה ד' ל"ב בתוס' ד"ה ר"מ דלר"מ חיישי' מדרבנן אף למיעוטא דמיעוטא אבל עכ"פ מדאורייתא ודאי אין לחוש ובחידושי אמרתי סמוכין להמהרש"א הנ"ל מהא דהקשו התוס' בגיטין ד' ב' ע"ב דיה ורבנן דלר"מ דבעינן שיהיה מוכח מתוכו א"כ אף אם נכתב לשמו פסול ע"ש. ולפמ"ש א"ש דבאמת צריך להבין למה לא פירשו ורבנן הוא דאצרוך כפשוטו דהא דסתם ספרי דדייני היינו דהוה כמו מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ר"מ כמ"ש התוס' שם וא"כ מדרבנן חיישי' כמ"ש המהרש"א. אך אכתי יקשה לרבנן דל"ח למיעוטא מה"ת א"כ למיעוטא דמיעוטא ל"ח כלל אף מדרבנן וא"כ לדידהו הוצרך לפרש ורבנן הוא דאצרוך משום חשש שני יב"ש אבל לר"מ בלא"ה שפיר הצרכה רבנן אף בליכא תרי יב"ש ודו"ק

ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' שם למה אמר רבה משום לשמה ולא משום מחובר וכדומה. ולפמ"ש אתי שפיר דבתר הכי כתב המהרש"א דבמיעוטא דמיעוטא דל"ש גם לר"מ אין חוששין אף מדרבנן א"כ פשיטא דל"ש שיכתוב במחובר ואכתי תקשי לר"מ אמאי אצרכו בפ"נ וע"כ משום שלא לשמה דזהו מיעוט השכיח ודו"ק

והנה לפמ"ש הב"י בחו"מ סי' ל"ג דטריפה פסול בעצמותו להעיד ועיין בש"ך שם ס"ק ט"ז וקשה טובא דא"כ ל"ל כולי האי ישאלו להעדות אולי הם טריפות ופסולים בעצמותם להעיד וזה שייך בכל העבירות ולפמ"ש התוס' דמשכחת לה שהקרום מגולה א"ש. אך א"כ גם מ"ש הם לענין מחלל שבת דאפשר דטריפה ל"ש כלל וכמ"ש המהרש"א שם וע"כ דברי הב"י צע"ג

סנ"ח ס"ה שכל שעמדה והלכה וכו'. דעת אא"ז הב"ח דלא נקרא הלכה אלא כשהלכה מעצמה ועמדה מעצמה אבל העמידוה אחרים אף שהלכה צריכה בדיקה והש"ך ס"ק ו' חולק עליו. ולפענ"ד ראיה להב"ח מהא דאמרו בזבחים דף ע"ד כלהו כר"ל לא אמרו קסברי עמדה א"צ מעל"ע הלכה א"צ בדיקה והקשה הפר"ח כיון דשם ע"כ מיירי בהלכה דלא ניכר הטריפות וא"כ צ"ל הא דאמרו בעמדה העיקר תלוי בהילוך ע"ש. ולפמ"ש הב"ח א"ש דאל"כ אכתי צריך בדיקה דלמא העמידוה אחרים ולכך אמר עמדה א"צ מעל"ע וכיון דמקלינן כ"כ דעמדה א"צ מעל"ע א"כ כל שהלכה תו לא חיישי' שמא העמידוה אחרים ואם הוכתה במקום אחד דעת הר"ן דל"מ בזה הלכה וצריכה בדיקה וכן בהכה במקל אפלגא דשדרה ושלים חוטרא דעת הר"ן דל"מ הלכה וצריכה בדיקה והקשה הכו"פ דא"כ בזבחים ד' ע"ד דמשני ר"ל בנפולה ואידך תנאי דלא ס"ל כר"ל אמרו משום דס"ל עמדה א"צ מעל"ע הלכה א"צ בדיקה ואכתי לוקי בכה"ג בהוכתה במקום אחד ול"מ עמדה והלכה וא"ל דנבדקו דהא בקדשים ל"מ בדיקה דהקריבהו נא לפחתיך כמ"ש רש"י שם אליבא דר"ל וכן הקשה בסי' ל"ב הדג"מ שם. והנראה בזה דהנה הכו"פ הקשה על רש"י דא"כ בריאה דצריכה בדיקה אף בקדשים א"כ לא נוכל לשחוט שום בהמה לקדשים דצריך בדיקה ושייך הקריבהו ע"ש. וצ"ל דבאמת היכא דהרוב מסייע דיהיה כשר ורק משום מיעוט המצוי החמירו לבדוק וא"כ פשיטא דל"ש הקריבהו דבאמת הוא מקריב דבר ראוי ורק משום חומרא נצטרך בדיקה אבל הרוב מסייע שהוא כשר אבל בספק טריפה שפיר שייך הקריבהו דהא איכא ספק תורה שמא לא יהיה כשר ומאוס לגבוה וז"ב. ומעתה כאן בהוכתה במקום אחד דעמדה והלכה כדרכה וא"כ יש לומר דודאי יהיה כשר רק דמ"מ מחמירין דשמא מ"מ היא טריפה וצריך בדיקה אבל פשיטא דלא גרע מבדיקת הריאה דאינו רק מיעוט המצוי וגם כאן על הרוב כשעמדה והלכה יהיה כשר. ובלא"ה הא הש"ך בכללי ס"ס הקשה דהא יש ס"ס וא"צ בדיקה כלל. אך באמת הא הו"ל ספק אחד בגוף וספק א' בתערובות והנה מבואר שם בסי' ק"ו בהג"ה דדוקא כשהספק בגוף הוא מה"ת וא"כ טריפה מה"ת שפיר אינו ס"ס אבל כשהספק מדבריהם שפיר הוה ס"ס. ומעתה כאן דאינו רק חומרא דרבנן כיון דהלכה ועמדה א"כ הוה ס"ס ול"צ בדיקה כלל. וע"ד הפלפול י"ל דהנה בהא דמוקי ר"ל בנפולה הקשה רש"י דהא יוכל לבדקה וכתב רש"י דהוא משום הקריבהו. ובאמת שזה אינו מבואר כלל בש"ס. אמנם באמת יש לומר דבאמת צריך להבין איך לאידך תנאי כשר דס"ל עמדה והלכה א"צ בדיקה הא מ"מ הוה דיחוי בקדשים דטרם שעמדה והלכה היתה פסולה ואח"כ נתכשרה וצ"ל דכיון שעמדה והלכה אח"כ נתגלה מלתא למפרע דלא נעשה בה מום וכשרה למפרע ולא נדחה כלל ועיין כו"פ ס"ק ד' שכתב ג"כ כעין זה ומעתה לר"ל דס"ל דהלכה צריכה בדיקה וחושש שמא אח"כ נתחזקה ולכך צריכה בדיקה ובפרט שכאן אינו ראיה רק שהלכה מדלא הכירה אבל אינו ראית שעמדה תוך מעל"ע וא"כ שפיר הוה נדחה דל"ש בזה אגלי מלתא למפרע וכמ"ש הנימוק"י ר"פ החולץ דע"כ לא אמרו לר"ל אגלי מלתא למפרע רק בדבר שא"א להשתנות אח"כ אבל בדבר שאפשר להשתנות ל"ש אגלי מלתא למפרע וא"כ גם כאן ל"ש אגלי מלתא למפרע דאפשר שאח"כ נתחזקה והלכה ולכך טריפה משום דהוה נדחה. ובזה מיושב קושית הש"ך דהו"ל ס"ס ע"ש. ולפמ"ש א"ש דמ"מ הו"ל נדחה ובזה יש ליישב קושית הש"ך בסי' נ"ז שהקשה דלוקמא בספק דרוסה ולפמ"ש א"ש דא"כ הו"ל ס"ס ול"ש דיחוי דבזה נתגלה מלתא למפרע אם כשר ואם טריפה וז"ב. ומעתה כאן דעמדה והלכה ורק משום דהוכתה במקום אחד חייש הר"ן דאין ראיה מהלכה ועמדה דדלמא מ"מ תוכל ללכת כיון דאינו רק במקום אחד וא"כ כיון דנבדקה אח"כ ולא ראינו חשש א"כ אגלי מלתא למפרע דל"ש בזה שינוי עשא"כ בנפולה דחיישינן על כל הגוף שפיר י"ל דדלמא נשתנה אח"כ ונתחזקה ונתרפאית מחולי הנפילה וא"כ הוה דיחוי בקדשים וז"ב ודו"ק

ס"ס ס"א בהג"ה בהמה שנתפטמה וכו'. עש"ך מ"ש בזה והכו"פ הקשה דא"כ למה אצטריך בזבחים ד' ע"ד לאוקמי בולד טריפה ור"א לוקמא ככ"ע וכגון שנתפטמה באיסור דאסורה ע"ש. והנה לכאורה ל"ק דא"כ למה צריך ירעו עד שיסתאבו לא יאכילה מעת שנתערב רק דברים כשרים וא"כ עכ"פ לא נתגדלה באיסור כל ימיה ומותר דהו"ל זו"ז גורם דמותר בשאר איסורים. וצ"ל דעיקר הקושיא דלוקמא בנתפטמה בכרשיני עכו"ם דאז על כל פנים לכתחלה אסור דזוז"ג בעכו"ם אסור לכתחלה ואם כן על כל פנים לגבוה אסור בהקרבה ולכך ירעו. אמנם לפענ"ד נראה דהרי התוס' שם דף ע"א ד"ה והטריפה הקשו דלמה דמוקי בולד טריפה למה ירעו הא לא מצי לאכלה אח"כ משום ספק טריפות וגם לפדות אסור דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים ע"ש. אמנם נראה דלפמ"ש התוס' בב"ק דף נ"ג ע"ב ד"ה לענין דדוקא לכלבים א"י לפדות אבל לשאר הנאות יכול לפדות אף בקדשי מזבח א"כ אתי שפיר דיכול לפדות לשאר הנאות ושפיר ירעו עד שיסתאבו. ומעתה זה דוקא למאי דמוקי בולד טריפה אבל אם נוקי בהאכילה כרשיני עכו"ם דאז אסורה בהנאה דבע"ז אפילו שלא כדרך הנאתו אסור וא"כ יקשה למה ירעו דאסור לפדות להאכיל לכלבים ואסור בכל הנאות וזה ברור

והנה התוס' שם תירצו דאתיא כמ"ד פודין להאכיל לכלבים. ובזה יש לומר דלפמ"ש בחידושי הרשב"א בב"ק שם בשם הראב"ד דאף למ"ד פודין היינו דוקא בב"מ האוסרו באכיל' כשפדה אותו דל"ש ואכלת אבל כשמותר באכיל' תו קרינן ביה ואכלת ולא לכלבים ע"ש. ולפ"ז יש ליישב פעם שנית הקושיא הנ"ל דבכרשיני עכו"ם א"א לאוקמא דאיסורי הנאה הוא ואסור בכל הנאות וא"כ למה יפדה ואי דנתפטמה בשאר איסורים א"כ מותרת אף באכילה כמ"ש הכו"פ דאף בנתפטמה בחמץ הוה שלכדה"נ לגבי האוכל ורק לגבוה אסור וא"כ כיון דקרינן ואכלת ולא לכלבים שוב אסור לפדותו אף למ"ד פודין וז"ב. ומ"ש השעה"מ פ"א מאיסורי מזבח הי"א להקשות על הראב"ד דא"כ איך מותר למנות עכו"ם על בכור לק"מ לפמ"ש הרשב"א והר"ן בפרק בהמה המקשה דדוקא לכלבים אסור אבל לנכרי מותר ע"ש ועיין בחידושי הרמב"ן בבכורות עם ביאור מהר"י אלגזי שם שהאריך והנה השעה"מ מקשה במ"ש התוס' בפסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל דהואיל ואי בעי פריק לא אמרינן דא"כ היה קונה אותו והדבר תמוה דאיך אפשר לפרוק הא אין פודין קדשים להאכיל לכלבים ולפענ"ד כראה דהנה התוס' כתבו שם דל"ש הואיל ואי בעי מתשל דמיירי שהוא ביד גזבר דל"מ למתשל והנה כבר נודע מ"ש הנוב"י בטעם דל"מ למתשל כשהוא ביד גזבר דהרי יש ספק שמא מתחרט עכשיו ולכך מספק א"י להוציא

ומעתה הכי מקשה דלימא הואיל ואי בעי פריק והיינו דיתשיל על הקדשו ואי דאינו נאמן להוציא הא יכול לפרוק אותו וכשיפדהו בממון שוב אינו מוציא וא"כ שוב נאמן בשאלתו וא"כ ליש אין פודין את הקדשים דהא שאיל עלייהו וז"ב וע"ז תירצו דכיון שנתחמץ שוב לא יפדהו והיינו כיון שנתחמץ א"כ אסור להנות ממנו שוב לא יפדהו דאסור בהנאה ולא הבינותי מ"ש השעה"מ שם דמותר להסיקו תחת תבשילו הא אסור בהנאה וצ"ע עכ"פ דברי התוס' מיושבים ועיין ירושלמי פסחים פ"א ה"ד הקדישו אינו מוקדש ובק"ע הקשה דבקדשי בה"ב פודין אפילו לכלבים ולק"מ דכאן שמה"ת עדיין ראוי הוה כהקדיש ואח"כ נפל מום דאסור לפדות ועיין מלמ"ל פ"ב מאיסורי מזבח ומ"ש הק"ע דקדשי בה"ב אינו בכלל העמדה והערכה לכ"ע דבריו תמוהין ועיין תמורה דף ל"ב וברמב"ם פ"ה מהלכות ערכין

סי' ס"א סכ"ט ע"מ שהמתנות שלי וכו'. הט"ז הקשה דכאן הוה ע"מ כמתנה עמ"ש בתורה ובפ"ז ממעשר כתב הרמב"ם דע"מ שהמעשר שלי הרי המעשר שלו. והנראה דלכאורה קשה אמאי יהיה באמת כאן כמתנה עמ"ש בתורה הא בממון תנאו קיים והטעם כתב הרשב"א דהוה כאומר שמוחל לו וה"ה כאן לא יהיה מתנה עמ"ש בתורה דהוה כמותל לו אח"כ המתנות ובלא"ה מה עוקר מ"ש בתורה ס"ס הגיעו המתנות לכהן ומה לי שנתנם לו או שהתנה עליהם והוה כמי שנתנם לו אח"כ ועיין כו"פ כאן. אמנם לפענ"ד הדבר נכון דהרי מבואר ביו"ד סי' רל"ב דמי שנשבע לתת לחבירו ל"מ שימחול לחבירו דממון שלא הגיע לידו מעולם אין לו זכות בו שיוכל למחול ע"ש. ולפ"ז גם כאן המתנות הם בעין א"כ אם הוא מתנה ע"מ שהמתנות שלי שפיר הוה מתנה עמ"ש בתורה דא"ל דחשוב כמחלם לו או נתנם לו אח"כ דהא לא הגיע לידו מעולם דיהי' מחילתו מועיל וכאן בהתחלת הקנין המתנות אינם שלו והם בעין ומבוררים אבל במעשר אין המעשר מבורר וא"כ הוא באמת זכה