דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) יא

דעלמ' קודם שנשחט לענין החלב אזלי' בתר רובא דקודם השחיט' ודאי אנו מוכרחים לסמוך על הרוב ובאמת זה טעמו של רש"י דאזלי' בתר רוב משום דאתמול אכלנו מחלב' וא"כ שוב גם בזה אזלי' בתר רוב. ובזה מיושב קושית הט"ז דאיך מדמה יוצא לזה. ולפמ"ש א"ש דבאמת לאחר שחיט' שייך איסור בזה כמו ביוצא ולא קודם השחיט' ודו"ק: והנה התוס' בסנהדרין דף פ' ע"ב ד"ה אלא למ"ד מסקי דבחולין דף ס"ט אבעיא להו מהו לחוש לזרעו וכוונתם דהתוס' כתבו לעיל דבחד היתר ובחד איסור כ"ע מודו דחוששין לזרע האב והרי שם אבעיא לר"י מהו לחוש לזרעו ומשמע דספק הוא. והנה בשנת תבר"ך יום ב' תולדות הגיעני מכתב מהרב אבד"ק סלאטווינא ר' צבי ארי' וויינשטיין נ"י שתמה על המהרש"א בחולין שם שכתב בד"ה דבא עב"פ דכוותי' ע"ש שכתב להוכיח בפשיטות מהש"ס דבחד צד היתר וצד איסור אמרי' זוז"ג לכ"ע והרי התוס' כתבו להיפך. ולפענ"ד נרא' ע"פ מה שהקש' בעצמו דאיך שייך זוז"ג והרי זוז"ג הוא מטעם ביטול ובדבר שתחלת ביאתו לעולם בתערובות ל"ש ביטול כמ"ש המרדכי ומצאתי בגור ארי' יהודה שהקש' כן ע"ש בסי' ב' ולפענ"ד נראה דבכה"ג דהזרע אב גורם היתר ל"ח בא לעולם ע"י תערובות דזה אין תערובות גמור דהרי באמת עיקר הוא זרע האם וזה ניכר טפי ולפ"ז זהו כשההיתר הוא מצד זרע האב אבל התוס' הקשו להיפך בכה"ג דהזרע האב הוא הגורם איסור א"כ הוה בא לעולם ע"י תערובות ויש לפקפק בזה ומ"ש הוא בכוונת התוס' בסנהדרין דאל"כ מה מקשה מאי אריא האי אפי' ב"פ דעלמא נמי דלמא ב"פ דעלמא דוקא למ"ד חוששין וכאן אף למ"ד אין חוששין נמי הנה זה אין ראיה דהש"ס מקשה הכי דכיון דאמימר אמר למ"ד חוששין אין לו תקנה מכ"ש בכה"ג דאחד אסור אפי' למ"ד אין חוששין חיישי' בכה"ג ומחוורתא כמ"ש דהרי ר"י בעי מהו לחוש לזרעו ואם איתא דבחד איסור לכ"ע חוששין מה אבעיא דר"י. ובזה מיושב היטב דברי המהרש"א דמהרש"א כתב לפי מה דמסיק דבא על ב"פ דכוותי' דלמה לא מוקי למ"ד אין חוששין ואביו בהמה מעלייתא וע"ז כתב דבזה ודאי חוששין דחד צד איסור וחד צד היתר והיינו דבאמת לא אבעיא לר"י כלל בזה לפי המסקנא והתוס' בסנהדרין קאי לפי הסיד דאיבעיא לר"י מהו לחוש לזרעו היינו אף בחד צד איסור כנלפנ"ד לחומר הנושא ודו"ק

סי' י"ד ס"ה והרי זה כחלב טריפה שנתערב בכשרה הט"ז והש"ך האריכו אי מועיל ששים בזה ולפענ"ד הי' נראה דבר חדש כיון דאם הי' נולד הבהמ' אח"כ קודם שחיטת האם הי' מותר האבר ג"כ כמבואר ס"ב בהג"ה ובידנו שלא לשחוט בהמה עד שתלד הולד וא"כ הו"ל דבר שיל"מ ול"מ רוב וכמ"ש הר"ן בטעם הדבר שההיתר יותר קרוב מהאיסור ודו"ק

והנה המלמ"ל כתב דלפמ"ש המרדכי דהיכי דבא לעולם בתערובות לא שייך ביטול ה"ה כאן לא שייך ביטול ובשו"ת נוב"י מהד"ת חלק יו"ד דחה זאת דבששים לא שייך זאת משום שאין בזה טעם יעו"ש ובישועת יעקב לדו"ז ז"ל דחה דבריו דכמות האיסור צריך לבא מתורת רוב יעו"ש ובתשוב' הארכתי בבירור הדברים אך מה שאני תמה על הנוב"י דאטו ברור הדבר שנתפשט עד ששים ודלמא לא נתפשט ובשאר איסורים אמרי' ממנ"פ דמה שלא נתפשט בטול ברוב ומה שנתפשט בטול בששים אבל כאן דלמא לא נתפשט וצריך לבא מתורת ביטול ברוב ובדבר דמתחלת ביאתו לעולם בתערובו' לא שייך ביטול ובזה נדחה גם מ"ש בתשוב' לישב דברי הנוב"י דאם בטל בששים ואין בו טעם שוב הוה כמות האיסור כעפר בעלמ' בלי מטעם ולפמ"ש לא שייך זאת דיש לחוש דלמא לא נתפשט הטעם ונשאר הכמות בטעמו ממש ובפרט בחלב של"ש לחלק הטעם מהממש דהוא דבר לח אמנם לפענ"ד לפמ"ש התב"ש כאן בטעם המרדכי דהו"ל קבוע כיון דבא לעולם בתערובו' א"כ כל שיש ששים עכ"פ לא הוה קבוע הניכר דהא יש לומר דנתפשט עד שלא נשאר שום טעם שוב הו"ל קבוע שאינו ניכר ובטל ודו"ק היטב

סי' ט"ו ס"ב ולא חיישי' שמא נתרסקו אבריו כתב הש"ך בשם התוס' ואפילו איכא ריעות' שאינו הולך באמת שכ"כ התוס' ד"ה בית הרחם וע' במהרש"א שם שדבריו סתומים ואמרתי לפרשם לבקשת התלמידים דהנ' באמת באדם אין ריעות' מה שאינו הולך דאדם בודאי לא יכול ללכת אף לאחר שנה וכדומ' רק בבהמ' יש ריעות' מה שאינו הולך ולזה כתב המהרש"א לשלול דל"ת אף שאין כאן ריעות' דהיינו באדם דאינו הולך אין ריעות' אפ"ה כל דליכ' עכ"פ מעלה חיישי' לריסוק אברים וע"ז כתבו דזה אינו דעיקר הוא בשביל דאינו ריעות' דאינו הולך ולפ"ז באדם דליכ' ריעות' אף שאינו מעלה ג"כ מ"מ לא חיישי' ולזה שפיר הקשו התוס' דמה מייתי מאדם דשם ניהו דליכא מעלה אבל ריעות' אין כאן ועיקר תלוי מה שהשמיענו ר"נ דאף דאיכ' ריעות' אפ"ה לא חיישי' וזה שהקדימו התוס' משום דאיכ' ריעות' דאינו הולך אצטריך לאשמועי' דאל"כ היינו אם לא הי' ריעות' אף שאין מעלה ג"כ לא חיישי' ודו"ק היטב ובזה יישב המהרש"א דלא תקשי הא הש"ס מוקי בהפריס ע"ג קרקע אף שאינו הולך ג"כ סגי וגם קשה מה הקשו התוס' מאדם הא שם ג"כ אינו הולך ולזה חידש המהרש"א דבאדם כל שתמיד אינו הולך אף דליכ' מעשה ג"כ לא חיישי' ודו"ק

שם עד תחלת ליל שמיני עט"ז דאף דבקרבן כתיב ומיום השמיני והלא' שאני קרבן דאינו ראוי להקריב בלילה דכל קרבן הוא ביום דוקא וראיתי בספר מקור חיים שהקש' דדברי הט"ז תמוהים דלא הביא דברי הש"ס חולין פ"א וזבחים י"ב דהקשו הפוסקים אהדדי דכתיב יהי' שבעת ימים תחת אמו הא לילה חזי וכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה הא לילה לא חזי הא כיצד לילה לקדוש' ויום להרצא' והתוס' הקשו באמת דת"ל מביום צוותו וכתבו דה"א אם שחט בלילה אם עלו לא ירדו והשת' קמ"ל דהוה מחוסר זמן וא"כ נ"מ טובא בין טעמו של הט"ז לטעם הש"ס ולפענ"ד ל"ק דזה דוקא אם נימא דלילה מחוסר זמן אבל אם לילה אין מחוסר זמן אין נ"מ ושפיר כתב הט"ז ובאמת דברי התוס' תמוהים דהא שם בסוגי' קאי דליל' לאו מחוסר זמן כדאמרו שם בהדי' וא"כ לא שייך תירוצו של התוס' וצ"ע ועכ"פ דברי הט"ז נכונים וע' כ"מ פ"ו מבכורו' הי"ד ואף שאני כתבתי שם בגליון דהרמב"ם פסק דליל' מחוסר זמן אבל על הט"ז ל"ק דאזל בשיטה זו ולכך תפס היותר פשוט והנה בגוף רומיא דר' אפוטרקי קשה לי לפמ"ש הרשב"א הובא במלמ"ל פ"ח ממ"ע ה"א דלילות בכלל הימים בכל לשון ובחבורי יד שאול הלכות צדק' סי' רנ"ח ס"ק א' הבאתי דברי הש"ס פסחים ד' ע"א דלילות בכלל הימים יעו"ש ובמהרש"א וא"כ מה קושי' מהא דכתיב ביום השמיני דהא לילות ג"כ בכלל הימים אמנם נראה דהנה בבכורו' מ"ט אמרו דטעמ' דרבנן דאין שלשים יום מועיל עד שיהי' ל"א משום דכתיב ומעל' וא"כ גם כאן דכתיב ומיום השמיני והלאה כיון דכתיב והלא' משמע דאין לילה בכלל כיון דכתיב והלא' דמשמ' דאין שמיני כלו בכלל ולכך דייק דאין לילה בכלל ובזה מיושב מה ששאל חכם אחד מקראקא ושמו ר' ישראל כ"י דקשה בהא דכתיב בפרשת משפטים שבעת ימים תחת אמו וביום השמיני תתנו לי וא"כ קשה רומיא דר' אפוטרקי וכאן לא שייך תירוצו דלילה לקדוש' דהא בכור א"צ קדושה כלל ואף דמצוה להקדישו מכל מקום אי לא הקדישו ג"כ קדוש ולפמ"ש אתי שפיר דשם ל"ק דיש לומר דבאמת ביום השמיני גם לילה בכלל וכאן לא כתיב והלאה ודו"ק היטב והרב החריף מוה' פייביל קארפ נ"י חד מבית דיני תירץ דבאמת יש לומר דבכור הוה לילה בכלל היום דהרי בקדשים הליל' הולך אחר היום וא"כ שבעת ימים הליל' השמיני ג"כ בכלל אבל כאן בשור או עז כי יולד דכתיב שבעת ימים ושם טרם שהקדישו הי' חולין וא"כ אין לילה הולך אחר היום ואדרב' היום הולך אחר הליל' ושפיר מקשה הש"ס ודפח"ח שוב מצאתי בשו"ת חתם סופרי בסי' י"ז בזה כדברי הרב מוה' פייביל הנ"ל:

והנה בשנת כת"ר ה' בחקותי ארבעים למספר נשאלתי מהרב מוה' דוד יחיאל מיכל היילפרין נ"י מפמארין אודות פרה שהית' מקשה לילד ולא היתה יכולה לפלוט הולד מבית הרחם עד אשר משכוהו בחבלים ממנה ואז הוציאו אך לא הי' יכול לילך ואף אחר ז' ימים לא הי' יכול לילך כהוגן בהילוך יפה ד' אמות כי הי' צולע מאד ומתנועע בהליכתו אנה ואנה בכל צעד וצעד ושחטוהו אחר ז' והובא לפני מעלתו וראה כי ע"י צירי ודוחקי הליד' אשר בחבלים משכוהו נתרועע ונפרקה השדר' עד אשר במקום אחד הי' שביר' בשדר' ושביר' בצלע הי"ג והאריך להטריף מכמה טעמים

והנה בשנת תרכ"ד י"ד מרחשוון מצאתי בבעל עיטור הלכו' שחיט' ח"ג דף י"א ע"ד ת"ל וכיון דלא ידעינן אי שהה אי לא שהה וקי"ל כרשב"ג דאמר כפל מן הגג או אכלו ארי ומת ובא לפנינו ולא ידעינן בי' מידי חד ספיק' הוא ספק חי ספק מת אסור והיינו ספק כלו ספק לא כלו ורובא ליכא למימר דכלן בחזקה איסור עומדו' הו"ל ספיק' דאוריית' לחומר' עד שיוודע לך במה נכשר' ואיכ' מ"ד הבא לפנינו מן העדר כל דפריש מרוב' פריש ורוב' דהיתיר' נינהו ואיכ' למימר דלא אמרי' כל דפריש מרוב' פריש אלא בדבר שאל"מ אבל בדבר שיל"מ כגון זו כל צדדי לחומר' דאית לך למנקט נקטינן עכ"ל וכל דבריו הקדושים צריכין ביאור דמ"ש דרוב' ליכא למימר כיון דבחזק' איסור עומדת הוא לכאור' תמוה דהא רוב עדיף מחזק' ויש לומר דדבריו מכוונים עפמ"ש הרשב"א בתה"א בית ראשון שער ראשון בשם הרמב"ן דמה"ד הי' שלא תצא מחזקת' אלא בידיע' ודאית ולא שנסמוך על הרוב וכו' הנה מבואר דאף רוב לא מועיל ובעי ידיע' ודאית וכפי הנרא' דייק לה מהא דאמר עד שיוודע לך דהיינו ידיע' ברור' וקודם שחיטה ודאי בעי ידיע' ברור' והרמב"ן קאי שם על לאחר שחיט' ע"ש ולפ"ז אף רוב לא מועיל עד שיוודע לך בודאי ודו"ק. אך מ"ש ואיכ' מ"ד הבא לפנינו מן העדר דכל דפריש מרוב' פריש הוא תמוה דהא כבר כתב דרוב לא מועיל ולכאור' רציתי לומר דזה הוה רובא דאית' קמן דהרוב מן העדר הוה רובא דאית' קמן אבל זה אינו דהא על כל העדר אנו מסופקין אם הם בלו חדשיהם וכבר נודע מ"ש המרדכי סוף חולין דכל דאיכ' לספוקי על כל אחד בפ"ע לא שייך רוב ועיין חוות דעת סי' ק"א שכ"כ מדעת' דנפשיה וכ"כ הכנה"ג סי' ק"ט דדוק' רוב ברור בעינן ולא רוב ספק וע"כ דדנין מל רובא דעלמ' וזה כבר כתב דל"מ גם מ"ש דהוה דבר שיל"מ הוא תמוה כמ"ש הנקה"כ סי' ט"ו דאינו ברור שיבא המתיר בודאי וא"ל דמכח הרוב הוא שבודאי יבא דא"כ קשה ממנ"פ א"כ גם עכשיו מותר כעין שהקש' הצ"ץ על הרשב"א וע"כ דברי העיטור תמוהים לפענ"ד כעת שוב התבוננתי ויש לי לומר כוונה עמוקה דהנה באמת יש לומר דהוה דבר שיל"מ ועתיד המתיר בודאי לבא דהא רוב כלו חדשיהם וא"ל דא"כ ממנ"פ מותר דזה אינו דבאמת כבר כתבתי בשם העיטור דכאן ל"מ רוב דבעינן ידיעה וודאית וא"כ יש לומר דעכ"פ ודאי אינו ודשיל"מ מקרי עפ"י הרוב. והנה במ"ש