דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קח

והנה לעיל בסי' מ"א הקשיתי דאמאי בניקב הטרפש טריפה דהו"ל תרי רואין וכתבתי דע"כ משום דסופו לנטל הכבד וכמ"ש הב"י שם בשם המרדכי וסובר דהיא טריפות מצר עצמו ומעתה שפיר כתב המרדכי סמך מכאן להגאונים דהיינו דכמו דכאן ע"כ הטריפות שסופו לנטל וא"כ ע"כ דניטל הכבד היא טריפות מצד עצמה א"כ ה"ה שם דלא כהרשב"א דלדידיה מהראוי להכשיר דהו"ל תרי רואין. ובזה ניחא מה דנקט כנגד ב"מ ולא כנגד המרה וחיותא משום דהו"א דשם הטעם משום המרה ואינה מצד עצמה ולכך קמ"ל כנגד ב"מ וטריפה מצד עצמה וזה ברור ודו"ק

סי' מ"ח סעיף ג' בשר החופה את רוב הכרס הב"ח כתב דאם נמצא נקב בבשר החופה את רוב הכרס והעור קיים וידע שזהו בא מנגיחת הבהמות דהדרא בריא וכשר והובא בפר"ח ס"ק ו' ובפרמ"ג במשבצות ס"ק ה' כתב דא"י מנ"ל דעיקר הטריפות משום דסוף הכרס הפנימי לנקב ע"ש ודברי הב"ח נכונים כיון דעיקר הטריפו' היא משום הכרס כדקאמר בשר החופה את רוב הכרס אלמא דעיקר הטריפות בשביל הכרס א"כ פשוטים דברי הב"ח

ובזה מבואר מ"ש הש"ך ס"ק ג' בשר החופה הוא קרום עב העובר על החלל ונשאלתי מבוברקא מהמופלג מו"ה חיים שמחה נ"י דמנ"ל להשיך דהא בש"ס אמרו בשר החופה את רוב הכרס ומשמע דהוא בשר ממש ולא הקרום שהרי יש קרום ובשר עליו והעור עליו ובשר אינו הקרום וגם בש"ע קרא בשר ומנ"ל שזה הקרום. והנה הטור ורש"י פירשו דהוא הקרום אבל לפענ"ד יצא להם כיון דאמר בשר החופה את רוב הכרס וא"כ עיקר הטריפות בשביל הכרס וע"כ דאמרינן רואין כאילו ניקב הכרס ולפ"ז הא נודע מ"ש המ"ב בתשובה גבי שני וורדין דתרי רואין לא אמרינן ולפ"ז כאן א"א לפרש על הבשר ממש דא"כ יהי' תרי רואין רואין כאילו נקרע הקרום וכאלו נקרע הכרס וזה לא אמרינן ולכך ע"כ הכוונה על קרום ושייך לומר רואין כאילו ניקב הכרס וז"ב. ולפ"ז בהך דינא דב"ח נראה לפענ"ד דדוקא בבשר נקרע ולא הקרום עמו אבל אם נקרע הקרום עמו אף שהעור קיים מ"מ טריפה לפענ"ד ומה בכך שבא מנגיחת השוורים סוף סוף יוכל להיות שעי"ז שנקרע הבשר וקרום יוקרע גם הכרס

ובגוף הדין אני תמה איך יוכל להיות שהעור שלם והבשר נקרע מהנגיחה הא העור פרוש על הבשר וא"כ ע"כ שנגח הקרן להעור ג"כ אלא שנתרפא ואולי מיירי שנקרע העור קצת אבל לא ברובו רק שהבשר נקרע ברובו. אבל בכ"ז לפענ"ד דאם נקרע גם הקרום יש להטריף וכמ"ש. איברא דיש כעיין אי נימא דבשר החופה אינו טריפה בפ"ע רק בשביל הכרס א"כ יקשה לפמ"ש הפר"ח סי' מ"ח דמהראוי שחלב יסתום לשיטת רבינו יואל ולבני ריייס דהחלב שעל הכרס אוכלים א"כ עכ"פ מסתם. ולפ"ז לא שייך לומר שסוף הכרס לנקב דהרי יהיה החלב סותמו וגרע מתרי רואין ואף אם נימא כיון דלר' אפרים החלב אינו סותם וא"כ לכך טריפה ועט"ז סי' ס"ד מ"מ נראה לפענ"ד דזה באם הכרס ניקב אבל כאן שרק הקרום נקרע והחלב הוא תחת הקרום פשיטא דעכ"פ יש לומר שהחלב סותם שלא יגיע הנקב להכרס וצ"ע בזה. ועכ"פ זה ברור דבשר החופה היינו הקרום ולא הבשר כמ"ש הטור ורש"י בדף מ"ב ובדף נ' ואף שהרמב"ם פ"ח משחיטה סתם הדברים כלשון הש"ס מכל מקום הדבר נראה כן ועיין בהרע"ב ר"פ א"ט שביאר ג"כ כן ועיין ברשב"א בתה"א דף כ"ה ע"ב דפוס ווין שסתם ג"כ הדין. אך מה שהאריכו הפר"ח והפר"ת לשמואל מאי חידש בשר החופה הא במשנה מבואר רוב החיצונה ברשב"א שם מבואר ישובו גם בתוס' מ"ג כתבו בזה והפרי תואר לא הביא זאת ועיין תב"ש סי' מ"ח. שוב ראיתי שבסמ"ג עשין ס"ג ביאר כרש"י דבשר החופה היינו קרום וז"ב. ומזה אני תמה על ספר חיי אדם שהעתיק בכלל כ' אות ה' כלשון הש"ע בשר החופה וזה אינו וגם מ"ש בבינת אדם שער או"ה אות כ"ו דהוה ספק פלוגתא אם בכל הכרס היא טריפה כדיעה השניה. הנה באמת לפי מה דקיי"ל בשר החופה את הכרס פשיטא דכל הכרס טריפה וא"א לצרף דעה הנדחית דגם בש"ס אמרו הלכה כריב"ח ופסקו כן הרבה פוסקים. ומ"ש בבינת אדם דהמגיה בטורים דחה הדיעה השניה הנה ח"ו לסמוך ע"ז שהב"ח דחה זאת ועיין הב"ש. אך לפענ"ד בלא"ה יש ספק דאף אם נפסוק כריב"ח כפי הנראה בש"ס גם ריב"ח לא פסק כן כ"א שעי"ז יצא כל הספיקות אבל מ"מ ספק הוא ומכלל ספק לא יצא ובפרט כפמ"ש יש לומר דהחלב עכ"פ סותם ועיין ברשב"א שם דרבינו אפרים פסק כריב"ח ולפמ"ש י"ל דהוא לשיטתו דס"ל דאינו סותם ומיהו גם בזה פקפקתי לעיל ועכ"פ מידי ספק לא יצא וכמ"ש ודו"ק

סי' נ' ס"א בהג"ה כ"מ שאין יכולין לתלות וכו'. להיות כי זה שורש ויסור גדול בדיני טריפות בספק השקול אם מעמידין על חזקה היתר או דלמא כיון דנולד ריעותא מחיים לא מוקמינן בחזקת היתר אמרתי לבאר הדברים באורך כאשר יורוני מן השמים הנה מקור הדברים היא בתוס' יבמות דף ל"א שהרמ"א ז"ל למד ממנו לאיסור והמהר"ם לובלין חלק עליו. ובאמת שפשטת הדברים מורה כמהר"ם לובלין וכמ"ש הש"ך והפר"ח סי' כ"ט באורך וכ"כ בזה במק"א. וכעת נראה לי דבאמת כוונת הרמ"א היא דאף דאין כאן חזקת איסור עכ"פ גם חזקת היתר אין כאן והו"ל ספק השקול ומהראוי להחמיר השקול. ואולי גם מדאורייתא כמו בכל הספיקות היכא דאין כאן לא חזקת איסור או היתר. איברא דצ"ב הא מתוס' משמע דאדרבא מוקמינן בחזקת היתר עומדת כל שנשחטה ומתחלה עומדת לכך שכשישחטנה כראוי היא תהיה מותרת כמו דאשה בחזקת היתר לשוק עומדת ורק בספק דרוסה מחמירין. אך אחר העיון נראה דע"כ לא הקשו התוס' דנימא דבחזקת היתר עומדת רק דלא נימא דיהיה עומד בחזקת איסור כיון דקרה ספק מחיים ובחיים הי' עליה חזקת איסור אבמה"ח או שאינו זבות וא"כ כל שקרה לה ריעותא מחיים נעמידה על חזקת איסור ע"ז כתבו התוס' ודימו זאת לאשה דכמו דהתם אמרינן דאשה זאת בחזקת היתר לשוק עומדת אף דבעת שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור מחמת הבעל אמרינן דכיון דעכ"פ לכשימות הבעל תהיה מותרה א"כ גם בשעת חיי הבעל היתה עומדת לכך כשימות תהיה מותרת וה"ה בזה גם בחיי הבהמה הי' עליה חזקת היתר כשישחטנה כראוי תהיה מותרת וא"כ אין חזקת איסור של אבמה"ח שהיה עליה בחייה ענין למה שיהיה אחר שחיטה ולענין זה עומדת בחזקת היתר גם בחיי הבהמה דלכשתשחט כראוי תהיה מותרת ולא מחזיקין מאיסור לאיסור וע"ז כתבו דבספק דרוסה דיותר שכיח לאיסור מלהיתר וכן נקיבת קוץ בוושט יותר שכיח לאיסור מלהיתר וא"כ גם בחייה לא שייך לענין זה בחזקת היתר לכשתשחט דכל שיש לחוש לספק דרוסה לענין זה לא אלים החזקת היתר כ"כ ויותר אלים החזקת איסור של אבמה"ח ומחזקינן לה בחזקת איסור ומחזיקין לענין זה מאיסור לאיסור אבל בשאר דברים לא מחזיקין מאיסור לאיסור ונמצא כיון דיש לה חזקת איסור אבמה"ח וחזקת היתר לענין כשישחטנה אמרינן אוקי חזקה להדי חזקה והו"ל ספק בעלמא ואסורה מספק ואף דבאשה מקילין בספק ומוקמינן אחזקת היתר היינו טעמא דשם חומרא דאתי לידי קולא היא דאם אתה אומר חולצת מתייבמת וכדאמרו שם לכך מקילינן בספק ואמרינן דיש לה חזקת היתר אבל בעלמא באמת ניהו דחזקת איסור לא מקרי אבל גם חזקת היתר אינו והו"ל ספק איסור תורה ומחמרינן כנ"ל ברור

ובזה מיושב מה דק"ל להכרו"פ דהתוס' כתבו דספק דרוסה שכיח יותר האיסור מהיתר ולכך לא מוקמינן בחזקת היתר דא"כ אמאי במ"ע אני ס"ל לר"ג דנאמנת דמוקמינן לה אחזקת הגוף אף דל"ש ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דשאני הכא כיון דל"ש יותר אלים חזקת האיסור ומחזיקין מאיסור לאיסור. ובזה מיושב גם מה שהקשה מהא דכתבו התוס' בחולין דף י"א דבגבינות לא מעמידין אחזקת היתר דאינה חזקה מבוררת וס"ל דנולד ריעותא מחיים

ולפמ"ש אתי שפיר דכל שאינו ספק דרוסה ל"ש חזקת איסור. איברא דאכתי יש לעיין ניהו דאין לו חזקת איסור הא גם חזקת היתר אין לו והו"ל ספק איסור וכמ"ש רמ"א דיש לומר דשם דעשו מהרבה בהמות ומה"ת חד בתרי בטיל בכה"ג הו"ל ס"ס ולא מחמירין וכעין זה כתב הכרו"פ

עוד נראה לי דבר חדש דבאמת לכאורה אין מקים לקושית התוס' דלפמ"ש הרשב"א בחידושיו שם לחלק דלכך גבי אשה ל"ש לומר דמחזיקין מאיסור לאיסור וגבי שחיטה מחזיקין מאיסור לאיסור משום דכאן א"צ מעשה שיתיר וכאן צריך מעשה השחיטה להתיר וא"כ לכאורה אין מקום לקושית התוס' דלכך באשה אמרינן דבחזקת היתר עומדת משא"כ בשחיטה אך זה אינו דלענין שאר ריעותא דאינו מחמת השחיטה א"כ ג"כ אין מחזיקין מאיסור לאיסור דלענין זה היתה עומדת בחזקת היתר דלכשישחטנה תהיה מותרת ומה ענין חזקת אבמה"ח לחזקת איסור אחרת וזה ברור

ומעתה אחר שחידשו התוס' דבספק דרוסה שכיח יותר האיסור מההיתר א"כ לענין ספק דרוסה או נקיבת הקוץ דשכיח יותר אין לו חזקת היתר וכיון דלענין מה ששכיח יותר האיסור מההיתר לא שייך חזקת היתר שוב לא הוה חזקת היתר אלים כ"כ דאתרע לענין ספק דרוסה וכדומה וניהו דאין מחזיקין מאיסור לאיסור עכ"פ החזקת היתר איתרע ושפיר מחמירין בספק ול"מ חזקת היתר דאתרע החזקת היתר

עוד נראה לי דע"כ לא כתבו התוס' רק לענין דרוסה וקוץ דיש לו חזקת הגוף דלא נולדה בדרוסה וקוץ שפיר כתבו התוס' דנוקי בחזקת היתר אבל בשאר ריעותא דאין לו חזקת הגוף משנולד שפיר יש להחמיר דל"ש חזקת היתר וכעין זה כתבו האחרונים לענין דלא נחשב חזקה שאינה מבוררת דלענין דרוסה וקוץ הוה חזקה מבוררת דלא נולדה בקיץ ודרוסה ולכך הו"ל חזקת היתר משא"כ בשאר ריעותא ודו"ק ועיין בתוס' חילין דף מ"ג ע"ב שכתבו בהדיא דנוקי בחזקת שאינה דרוסה

הנה הכרו"פ חידש דבאמת מן התורה אזלינן בתר חזקה ורק מדרבנן החמירו דלא אזלינן בתר חזקה וכמו בתרי ותרי דקיי"ל דמדרבנן לא אזלינן בתר חזקה וכמו כן כאן ע"ש. והנה דבר גדול דיבר בזה דמצד הסברא נראה כן דלמה לא יחמירו רבנן אף כנגד החזקה וכמו בתרי ותרי דספיקא דרבנן היא דמדאורייתא מוקמינן אחזקה וה"ה בזה. והנה הכרו"פ הקשה דא"כ למה נדחקו התוס' מהך דספק דרוסה ולמה