דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קז

א"כ מה בכך שחסרה המרה סוף סוף לא חסר כח פעולתו ובפרט שנראה דתולדות הפעולה מהמרה היא להיות זורק טפה בכבד וכל שישנו שם הרי יש כח פעולתו ואנן לא בעינן שתהיה כלל במקומו רק שלא החסר פעולתו וז"ב

ובזה ממילא מיושב קושית הפר"ח דס"ס עור המרה מה תהא עליה דאינו נמצא שם. ולפמ"ש א"ש דכיון דמצד גוף המרה לא אכפת לן רק מכח פעולתו וכל שנמצא פעולתו בכבד ל"צ לכיס המרה וכיס המרה אינו רק במקומו שלא תשתפך וכאן הוא בכבד. ומעתה כשניקב ורואין אנחנו שהיא במקומו בזה פשיטא דטריפה וז"ב. וע"כ נראה לפענ"ד ברור דלא מועיל סתימה מצד השני רק במקום מרה. ובזה י"ל הא דאמרו כזית במקום מרה ולא אצל מרה ועיין בהג"א ר"פ א"ט. ולפמ"ש א"ש דהו"א דמצד השני נמי מועיל ולכך קמ"ל במקום מרה דוקא ופשטת לשון הש"ס והפוסקים מורה דסתימת הכבד הוא דוקא בצד המרה וכמ"ש וע"כ הדבר ברור דטריפה בכה"ג שלא נסתם מצד זה. והרב מוהר"ץ הנ"ל הגיד לי כי גם הגאון מוה' נתן אבד"ק ראווא היה דעתו להטריף מצד הסברא וכן עיקר. ובדרוש אמרתי דיש לפרש בזה הא דאמר ר"ז בדף מ"ו ערוקאי כזית שאמרו במקום מרה והדבר תמוה מה שייכות מרוקאי לכאן. ולפמ"ש א"ש דלפי שיטת הרשב"א הא דכזית במקום מרה הוא משום דמגין על המרה וא"כ רמז להם בדרך מליצה דכבר נודע דת"ח מגינים על הע"ה והם הנקראים נטורי קרתא וזה שאמר להם אתם בורחים מפני המס והעול המוטל על בני העיר והלא כזית במקום מרה כדי להגין ומי ישאר שיגין וכבר נודע שדברו ע"ד המליצה ומשתעי בלישנא דחוכמתא. ומצאתי בפסיקתא זוטרתי פ' שמיני שכתב נטלה המרה (א"א להעתיק ב' ג' שורות כי מטושטשים הם וחסר)

סמ"ג ס"ב נקב מפולש. הט"ז הביא שנשאל באותן עגלים שיש להם נקב מפולש ומבפני' עור הטחול מקיף מה משפטו וכתב דל"ש ניקב מתחלת ברייתו רק חסרון וחסרון כשר בטחול זה ת"ד ובדג"מ הקשה דהא אמרינן וברא בו נקבים נקבים אבל כבר ביאר בשו"ת צ"ץ סי' ע"א דדוקא בדבר חלול שייך נקב אבל בדבר שטחי כטחול וכדומה ל"ש נקב רק חסרון דמה לי חסרון בסופו או באמצעיתו ובזה נראה הא דהביא בשו"ת אא"ז הפ"י חיו"ד סי' ט"ו ראיה ממה דלא חשיב נקובה רק באחת ונטולה חשוב בשתים והיינו בודאי מברייתו וא"כ למה לא חשיב נקובה בשתים וע"כ דנקובה כך מתחלת ברייתו כשר ע"ש. וכפי הנראה גם בשו"ת צ"ל הרגיש בזה. ולפמ"ש הט"ז א"ש דמברייתו לא מקרי נקב רק חסרון וא"כ היא בכלל חסרה. אך אכתי קשה דבאברים חלולים נקבים שייך בהם והו"ל למתני. אמנם באמת יש לומר דבאמת בנקבים הכל בכלל אחד דמה לי נקובה מתחלת ברייתו או אח"כ אבל בניטל שפיר יש לחלק דבברייתו ל"ש טריפות כלל אבל מחמת חולי אימא דלטריף אבל בניקב כך לי בברייתו או אח"כ דמ"מ ראינו שיש בו האבר הלז ואינו עושה פעולתו דהרי ניקב ולכך כחדא חשבינהו. ומ"ש הפ"י שם ראיה מהא דשני טחוליו בסומכיה דטריפה לשיטת הרמב"ן דחשיב כאילו נטול ומקימו עמו והו"ל כנקב בסומכיה והרי זה מתחלת ברייתו ל"ק לפענ"ד דש"ה דבאמת יש כאן שנים רק דאנן אמרי' דהו"ל כנטול וא"כ בזה אף מתחלת ברייתו טריפה דהרי חזינן ביה חולשא וכבר כתב הרשב"א דאפי' יב"ח לא מהני ביתרת והובא בש"ך סי' נ"ז ס"ק מ"ח ולא באו רק להורות דהו"ל כאלו נטול והיינו נטול ביד וכ"כ הכו"פ. ומ"ש הפ"י ראיה מהא דלא מוקי הש"ס בחולין הריאה שניקבה או שחסרה דניקבה היינו אח"כ וחסרה היינו מתחלת ברייתו לפענ"ד נראה דהנה התוס' בדף מ"ב כתבו הא דלא תני ניטל הריאה משום דכ"ש הוא מניקבה וכוונתם כמ"ש הכו"פ כאן דהיינו מניקבה מתחלת ברייתו דניקבה אח"כ י"ל דגרע מניטל וכמ"ש רש"י בדף נ"ה וא"כ זהו דוקא אם נימא דניקבה כולל גם ניקב מתחלת ברייתו וכמ"ש לעיל אבל אם נימא דניקבה היינו דוקא אם ניקב אח"כ וחסרה כוונתו לתחלת ברייתו בודאי יקשה למה לא קתני גם נטלה וחסרה והרי חזינן דעולא לא חשיב נקובה רק לאחת ונטולה וחסרה חשיב לשתים ומכ"ש כאן דבניקב חשיב תרתי וע"כ דחסרון היינו חסרון מבפנים וא"כ לא קחשיב נקובה רק באחת וא"כ מכ"ש ניטל בין בחולי בין מברייתו וז"ב. ומה שהאריך עוד הפ"י לסתור דעת השואל וכפי הנראה כיון להצ"צ הנ"ל שהי' שמו הגאון ר' מענדיל ז"ל באמת לפמ"ש לפנינו בשו"ת לא נמצא כדברים האלה ואולי חזר בו מפני קושית הפ"י. ומ"ש הכו"פ כאן ראיה מהא דכתבו התוס' דהא דלא תני ניטל הלב והריאה דכ"ש מניקב וע"ז הקשו טחול מא"ל והיינו דחזינן דניטל עדיף טפי דהרי ניקב טחול טריפה וניטל כשר והשתא מאי קושיא הא דוקא ניקב אח"כ טריפה ובזה ניקב גרע כמ"ש רש"י בדף נ"ה. באמת לפמ"ש הכו"פ בעצמו בסי' מ"ד דניטל הטחול ע"י חולי הוה כניקב ביד דחיישינן שמא נתמסמס מקודם וע"כ צ"ל הא דניטל הטחול כשר איירי בידי אדם ולפ"ז שפיר הקשו דחזינן דניטל כשר וא"ל דניקב גרע כמ"ש רש"י דע"י הנקב הולך ומתרחב החולי דז"א דזה דוקא ע"י חולי אבל ניקב ביד וגם ניטל ביד כזה כן זה וז"ב

והנה בשו"ת פ"ת סי' ב' האריך בענין הלז. והנה הקשה דלדברי הט"ז היאך אמרו ניחוש שמא ניקב קרום של מוח דא"כ הי' ניקב מתחלת ברייתו דאח"כ א"א דא"כ נתחזק בכשרות והיה לה חזקה מבוררת וע"כ דניקב מחיים והרי קיי"ל כל אבר שאם ניקב טריפה אם נברא חסר כשר ע"ש: ובמחכ"ת שגה בזה דכ"מ דאם ניקב טריפה נברא חסר נמי טריפה רק במקום דניטל כשר הוא דפליגי הרמב"ם והרשב"א כמבואר לקמן סי' נ' ס"ב וכאן בניקב המוח פשיטא דנברא חסר טריפה בין אם תכנה אותו בשם נקב או בחסרון וע"כ לא כתב הט"ז רק בטחול דניטל הטחול כשר כמ"ש הט"ז בהדיא ואפי' ע"ז יש לפקפק לשיטת הרשב"א דניהו דניטל הטחול כשר אבל ניקב ניהו דהוה חסר מ"מ טריפה להרשב"א ובשו"ת צ"צ האריך בזה אבל היכא דניקב וניטל טריפה פשיטא דטריפה: ומ"ש על דברת העבוה"ג ראיה משני טחולין כבר כתבתי לעיל בזה. וגם מ"ש על ראיית הפ"י והאבני שהם מהך דלא משני בריאה שחסרה בכה"ג כבר כתבתי למעלה בזה. דרך כלל אכתי דברי הט"ז חיים וקיימים. ומ"ש בנקה"כ ופר"ח ראיה מהא דכתב הרשב"א בסי' שפ"ג לענין נקיבת הדקין דלא תלינן שהוא מתחלת ברייתו וה"ה כאן מה"ת לתלות שהוא מתחלת ברייתו. לפענ"ד אין ראיה דבדקין אם נימא דהוא מתחלת ברייתו וא"כ שם נקב עלה דהוא חלול וא"כ אם נימא דדרכן של רוב בהמות כן א"כ יטרפו כל הבהמות דאזלינן בתר רובא ויהיה זה נגד רוב בהמות דקיי"ל דכשר וגם הא ילפינן דאזלינן בתר רובא מבהמה וא"א לומר דרוב בהמות כשרות הן ועיין בפ"י וע"כ שפט לומר דמשקרין ואינו בתולדה אבל כאן דרק באותן הגליל הוא א"כ יש לומר דבתולדה היא וכשר דניטל הטחול כשר וה"ה חסר. ובזה מיושב מ"ש הצ"ץ להקשות על הרשב"א דל"ל שמשקרין ת"ל דאף אם הוא כך מ"מ טריפה מטעם דניקב בתולדה טריפה ע"ש ועיין בשו"ת פ"י שם. ולפמ"ש א"ש דא"כ הי' רוב בהמות טריפות וזה א"א וכמ"ש ולכך הוצרך לומר ששקר דוברים וז"ב ויש להאריך בזה ואכ"מ. ובלא"ה י"ל על קושית הפ"ת הנ"ל דבאמת חיישינן שמא ניקב אח"כ וא"ל דא"כ הו"ל חזקה מבוררת קודם שניקב דזה אינו דבאמת כל שלא נודע בבירור ולא אזלינן בתר רוב שוב לא הוה חזקה שנתברר בשחיטה דבאמת כל הטעם דניקב הטחול מתחלת ברייתו כשר כיון דרוב הבהמות אינם כן וע"כ דמתולדתו הוא כן אבל אם לא אזלינן בתר רוב גם בזה לא כשר ויש לפקפק בזה ועיין תוס' נדה ד' כ"ד ד"ה עד משמע כהט"ז דזה נקרא חסרון ודו"ק ועיין תמורה ד' י"ז אף כל פסולה אף לאפוקי בעל מום דחסרון הוא ופירש"י כגון ניקב קרום של מוח ונקבה הקבה והיינו דק"ל דהרבה טריפות הן בשביל סוג חסר וכמו שמנה הרמב"ם פ"ו משחיטה ע"כ פירש דטריפה מיירי בניקב קרום של מוח ואכתי קשה דבניקב בתולדה מתורת חסר דיינינן ליה כמ"ש הט"ז. מיהו יש לדחות דלפי מה דמפרש ר"מ דאין מקדישין ע"כ בנטרפה אח"כ א"כ בכה"ג א"ש. ואכתי צ"ע כי זה תמוה בגוף דברי הש"ס דהא תני סתם טריפה וכל הטריפות בכלל אף מה שהוא מכלל סוג חסרה

סמ"ד ס"א או נחתכה. דעה הטור דבנחסרה אפי' הגיע החסרון למקום החריץ כשר והרש"ל השיג דהרי נתמסמס לא עדיף מחסרון דטריפה ומכ"ש בנחסר וכתב הט"ז דהמססה גרע דיגדל הכאב ביותר ויפסיד גם החריץ משא"כ בחסר. ולא זכיתי להבין דזה ודאי דהטור דמכשיר בנחסר עד מקום חריץ היינו עד ועד בכלל וכמו בניקב דעד ועד בכלל דעיקר הטריפות כאן הוא רק בחריץ וא"כ מה שייך כאן דיגדל הכאב ביותר ויגיע לחריץ והרי בחסר גם החריץ כשרה וא"כ דברי המהר"ש ברורים וז"ב לפענ"ד בכוונת אא"ז המהרש"ל. ובזה מיושב היטב מ"ש הפליתי להקשות דלדעת המהרש"ל אמאי קאמר בדף מ"ג לאפוקי לקותא דרכיש ודלמא היא בכלל חסרה ומכ"ש לקותא. ולפמ"ש א"ש דבאמת רכיש לא קאמר רק לקתה בכוליא דטריפה רק דבני מערבא הוסיפו והוא דמטי עד החריץ וא"כ רכיש דס"ל דלקתה בכוליא בלבד טריפה א"כ לדידיה לקתה אינו כ"ש מהמססה די"ל דבהמססה יגדל הכאב טפי משא"כ בחסרה וא"כ ע"כ דחסרה לא יטריף רק בהגיע לחריץ וא"כ א"א לומר דבכלו חסרה הוא דאין דיניהם שוה דבלקתה אף שלא הגיע לחריץ טריפה משא"כ בחסרה וא"כ לאפוקי מרכיש ובזה יש ליישב קושית הפליתי ס"ק ב' דכיון דמכת חרב נלמד מיפלח כליותי א"כ עולא דל"ל דרכיש יפלח כליותי מאי עביד ליה. ולפמ"ש א"ש דדיוקא דרכיש לית ליה אבל דבני מערבא אית ליה ושפיר משכחת יפלח כליותי בהגיע לחריץ והוא בכלל חסרה ובזה יש ליישב קושית התוס' ד' נ"ד ע"ב ד"ה וחזיא די"ל דרכיש לית ליה אבל דבני מערבא אית להו ואתיא בכלל חסרה וכמ"ש

סי' נ"ב סעיף א' עוף שנפל לאור וכו'. דעת המרדכי הובא בב"י וט"ז ס"ק ג' דאף דניקב הכבד כשרה מ"מ הואיל והוריק הכבד חוששין שסופו לנטל כלו מכאן יש סמך לדברי הגאונים דמטריפין בניקב חצר הכבד דחיישינן שסופו לנטל כלו ע"ש ודבריו תמוהין דמה סמך יש להגאונים מזה דלמא ש"ה דנחמרו בני מעיה וגם גוף דבריו תמוהין דא"כ למה נקט כנגד ב"מ דוקא ועיין בב"י וט"ז ולפענ"ד נראה דהנה באמת דעת הרשב"א דהטעם כאן משום דכיון שהוריקה ודאי נחמרו ושלט הלקותא אלא שלא ניכר. ולפענ"ד הרשב"א לשיטתו דסובר דכבד אין טריפות מצד עצמו רק משום המרה א"כ א"א לומר דסופו לנטל הכבד א"כ הו"ל תרי רואין רואין כאילו ניטל הכבד וכאילו ניטל ב"מ ולא אמרינן כמ"ש המ"ב לענין תרי כיסין אבל המרדכי דס"ל דהיא טריפות מצד עצמה אם כן שפיר כתב דחיישינן שסופו לנטל הכבד: