דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קו

שתכשר דטריפות מצד עצמה א"א שתחזור לכשרותה ומעתה בניטל הכבד ולא נשתייר כלום דא"א שתעלה ארוכה ולהבראות שנית ומכ"ש בחד מברייתא א"כ שפיר קחשיב לה וז"ב

והנה לדעת הרשב"א דטריפות דניטל הכבד הוא משום המרה שאין לה הגנה א"כ ביש לה שני כבדים מהראוי להכשיר דהו"ל תרי רואין כאילו ניטל הכבד וניקב או ניטל המרה וכעין שכתב המ"ב סי' ס"א לענין שני כיסין והש"ע כאן דכתב דטריפה. ע"כ דס"ל דטריפות מצד עצמה. ובזה יש ליישב קושית הב"ח הובא בפליתי סי' נ'. והנה לפ"ז צריך להבין בהא דמבואר כאן דניקב טרפש הכבד דטריפה והוא מבה"ג ואמאי יטרוף וע"כ משום חשש נקיבת הכבד אתינן עלה ונקיבת הכבד ג"כ אינו טריפה רק בניקב המרה וא"כ פשיטא דהו"ל כשני רואין ויש ליישב ודו"ק. ובזה יש ליישב ג"כ קושית הכו"פ כאן ס"ק ח'. וראיתי בב"י שכתב דטעם דמטריף בניקב טרפש הכבד דחיישינן שמא סופו להנטל כל הכבד וא"כ כיון שדעת כל הפוסקים דניטל הכבד טריפות מצד עצמה ויש להם ראיה מפשטת הש"ס דהרי בניקב הכבד אמרו דטריפות דשלא מינה לא קחשיב וכמ"ש הפליתי ס"ק ח' וכיון דהוא טריפות מצד עצמה שוב הו"ל רק חד רואין. ובזה ממילא מיושב קושית הפליתי ס"ק ח' דלהס"ד דחשבינן אף טריפות שאינה מצד עלמה א"כ אמאי לא הקשה דלחשוב טרפש הכבד דטריפה משום שסוף הכבד לנטל ע"ש. ולפמ"ש א"ש דלהס"ד דאף טריפות דשלא מצד עצמה א"כ ממילא היה מקום לומר דטריפות דניטל הכבד דחשיב במשנה הוא משום המרה וכדעת הרשב"א וא"כ שיב הו"ל תרי רואין וממילא ניקב הטרפש כשר וע"ז משני דשלא מינה לא קחשיב וא"כ ניהו דע"כ נטילת הכבד טריפות דמינה עכ"פ א"א לחשוב נקיבת הטרפש דטריפות דשלא מינה הוא דמשום סופו לנטל קאתי' עלה וז"ב. שוב מצאתי ההערה דתרי רואין בפרמ"ג סי' נ' ס"ק ז' דשפ"ד ושמחתי

סמ"א ס"י נמצאו שני כבדים ם בבהמה טריפה וכו'. הב"ח סי' מ"ב כתב שהרש"ל הביא בשם הר"ר מנחם מרזיבורק שכתב וז"ל ב' כבדות שנמצאו בתרנגולת אחת ולכל כבד יש מרה לעצמה דטריפה וכי איכא ב' מרות בכבד אחת כשרה

והנה הטעם דמהר"ם מרזיבורק נראה כמ"ש הב"ח דס"ל דשני מרות בכבד אחת דכשרה דאף דנימא דכל יתר כנטול דמי ואין כאן מרה כלל כל שנשאר טעם בכבד שהיא קצת מרירות בכבד כשר ע"ש ובזה נראה דלכך אם יש שני כבדים ולהם שתי מרות דטריפה ולמה לי שתי מרות הא ת"ל דטריפה בשביל שתי כבדות ואם נימא דס"ל בשני כבדות דכשר ועיקר הטריפות דכבד מחמת המרה כמ"ש הרשב"א הא הוא מכשיר בשתי מררות דאלמא דלא חש למרה כלל וכבר נתקשה בזה ש"ב הגאון בעל כסא דהרסנא סי' ס"א. ולפמ"ש א"ש דבשלמא כשיש שתי מררות בכבד אחת אף דנימא דהוה כאילו ניטל שתיהן אבל הכבד נשאר ונשאר בו טעם מררות דמ"מ מר הוא דהא יש שתיהן וכמ"ש הב"ח שם דשתי מררות עכ"פ הוה כאלו נשאר קצת מררות בכבד אבל כשיש שתי כבדות ולהן שתי מרות אם תחשוב כאילו ניטל הכבדים והמרות הוה טריפות מבורר וזה ברור ופשוט

וע"ד החידוד נראה לי דהנה בחידושי הקשיתי לשיטת הרשב"א דס"ל דטעם נטילת הכבד היא בשביל המרה א"כ למה נטרף בשתי כבדים דהו"ל תרי רואין דכל יתר כאילו ניטל דמי וכאילו ניטל גם המרה ותרי רואין לא אמרי' כמ"ש המ"ב לענין תרי כיסין. ובאמת הרשב"א מכשיר בשני כבדים וא"כ א"ש והארכתי בזה ולפ"ז בשלמא שתי מרות כשר דאמרינן דנשאר קצת מרירות וכמ"ש הב"ח ובשני כבדים לבד ג"כ כשר דס"ל למהר"ם מרזיבורק דטעם הטריפות היא משום המרה והו"ל תרי רואין אבל כשיש שתי מרות ג"כ א"כ לא הוה תרי רואין דעל הכבדות הוה יתר כנטול והמרות יתר כנטול ואין כאן רק חד טריפות וז"ב. ומה שהאריך הכסא להקשות דע"כ חסר הכבד עם הסמפונות א"א שיחיה כלל דהרי בנזיר אמרו בדף כ"א דכבדי נזירה הוה דבר שהנשמה תלויה בו וכן אמרו בערכין פרק האומר משקלי דערך כבדי נותן דמי כלו שהנשמה תלויה בו וכן פסק הרמב"ם בפ"א מנזירות ופ"א מערכין ע"ש. ולפענ"ד אין מזה ראיה דבודאי כשיטלו ביד או בסכין הכבד בודאי הנשמה תלויה בו אבל כשנברא כך וחסר מתחלת ברייתו אפשר דאין הנשמה תלויה בו וכ"נ מהרשב"א ומהרי"ו בפסקיו סימן קע"א דודאי אפשר להבראות בחסר הכבד ורק הכ"י כתב לפרש דעת הרמב"ם דא"א להבראות בחסר הכבד ועיין בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ע"ז באורך ואפשר דמכאן הוציא רבינו זאת דסבר דהכבד יש לו דין לב אבל אין קושיא מזה לדעת שאר הפוסקים דהם מפרשים דברי הש"ס דמיירי לענין שאם ינטל הכבד ופשיטא שאם ינטל נטל החיות דהחיות תלוי בדם והכבד מלא דם וגם נשתנה הילוך הדם ובאמת ימות מזה וזה שדקדק רבינו בהלכות ערכין ונזירות וכתב שאם ינטל מן החי ימות והיינו שאם ינטל אח"כ לא בנברא חסר. ומה שהאריך שם בדברי רבינו פט"ו ממעה"ק הלכה ב' ובלח"מ שם המעיין יראה שלא יצא בזה מהמבוכה שם ודברי רבינו עדיין נאחזים בסבך ולפענ"ד נראה דלפי שראה שם פלוגתת האמוראים ולא היה בידו להכריע ע"כ נקט בקצרה בדבר שהנשמה תלויה בו. וממילא כל אשר נשמה באפו ותלוי בו החיות הוא קדוש ואולי עפ"י חכמת הרפואה נראה לו לרבינו דבע"ח חלוק בטבעו ותוכל לחיות אף שינטל הכבד ומפני כי לא מצא מפורש יראתו קודמת לחכמתו והעלה בסתם דכל שהנשמה תלויה בו וכתב הדבר הברור אליבא דכ"ע ראש או לב שבזה בודאי הנשמה תלוי שבלב כבר האריך בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ע"ה וע"ו וע"ז דא"א בלי לב לחיות וכן בלי ראש ודאי א"א לחיות וכבר לקחו למשל פסיק רישא ולא ימות. ומן האמור מכאן ראיה ברורה לשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ע"ז שם לענין הלב דבודאי א"א לחיות ואף דאכתי יש מקים לדחות דשם אינו מבואר רק בניטל הלב לא הנברא חסר מ"מ יקשה דא"כ למה לא נקט גם כבד בהדי' וע"כ דלב וראש שהוא דבר שא"א להבראות ולא לחיות מבלעדו

ומדי דברי זכור אזכור מה דתמוה לי מדי שוטטו עיני בשו"ת אא"ז הח"ץ שם שכתב להקשות על מעשה דהר"ץ שמצאו בפרה שתי לבבות והא פרה בת שתי שנים ואיך חיתה כ"כ וטריפה היא בודאי ומלבד דלשון הר"ץ אינו לשון משנה דכוונתו בפרה שלא חיתה יב"ח אף גם דטריפה ודאית אף שחיתה יב"ח אינו ראיה וכמבואר בסי' צ"ז בשם הרשב"א ועיין בש"ך שם ואף לפי מה דחולק בח"ץ שם על הש"ך אבל לענין יתר כנטול דמי שכתב הרשב"א שם בהדיא דאף דכחול ימים ירבה אפ"ה היא טריפה בזה א"א לחלוק. שוב ראיתי שהח"ץ שם הרגיש בזה קצת ע"ש. עכ"פ בדברי הש"ס אינו ראיה דיהיה בכבד נברה חסר נבלה. ובזה ממילא אין ראיה מרש"י בב"ק ד' ע"ח שחשב כבד בכלל הנבלות מחיים דשם ג"כ רק בניטל אח"כ (ועיין בשיטה מקובצת בב"ק שם) ואני תמה דנראה מדברי הכסא דהרגיש קצת בחילוק הלז ודחאו כלאחר יד דלא משמע ליה לחלק בכך והדבר יפלא דאיך אפשר דרש"י כוון שם בחסר מתחלת ברייתו וא"כ יהי' אחד מב"מ ג"כ נבלה שחשבו ג"כ שם וכן ירך וחלל שלה דאמר בהדיא בחולין ניטל ירך וחלל שלה ואף בזה נחלקו האמוראים בבכורות ובתמורה ד' י"א ובנדה דף כ"ד בזה ואיך נוסיף אף בנברא כך ואף דדעת הרשב"א אינו רק טריפה ולא נבילה. שוב ראיתי בכו"פ סי' נ' ס"ק ב' שכתב ג"כ כן דבנברא חסר אינו נבלה רק טריפה אף דניטל נבלה ומיהו הוא כתב כן לדעת הרמב"ם אבל הסברא י"ל כן וגוף דבריו שם עיין בשו"ת הח"ץ ז"ל סי' ע"ז שם ודו"ק. ושוב מצאתי ברשב"א סי' צ"ח והובא בקצרה בש"ך סי' נ"ז דבחסר מתולדה יכולה לחיות אף דאם ינטל ימות ועיין ברנ"ש שער פ"ד שכתב כן בשם או"ה בהדיא דבחסר מברייתו ל"ש שישהה יב"ח דיכולה לחיות ומשם ראיה ברורה למה שחילקתי למעלה לענין כבד ודו"ק

סי' מ"ב סעיף א' והכבד סותמו כשרה ואי אנקיב הכבד כנגדה מבואר בש"ם דף מ"ח דטריפה וכ"כ כל הפוסקים וע' בש"ך ס"ק ב'. והנה נשאלתי מהרב החריף מו"ה צבי יהודא ליב הכהן נ"י מראווא במעשה שאירע שם שנקבה המרה והכבד כנגדה רק שהכבד לא ניקב מעבר לעבר ובצר השני היא שלימה מה משפטה אי נימא כיון דבצד שמחוברת למרה ניקבה טריפה או לא. והנה מלשון רש"י דף מ"ג שכתב שניקבה במקום חיבורה בכבד וחיבור הכבד סותם את הנקב משמע דכל שניקבה הכבד נגדה ואין חיבור הכבד סותם את הנקב דטריפה וגם מלשון הרמב"ם פ"ו משחיטה נראה דבעינן סתימה מעליא דאדוק בו ואף שסמוך להמרת ולא אדוק טריפה א"כ מכ"ש כשניקב כנגדה רק שמצד השני סותם דלא מקרי הגנה וכן נראה מלשון בה"ג שכתב כד מנקיב מרירתא וסתמא לה כבדא ולא משתפכא כשרה ע"ש משמע דבעינן שלא ישתפך המרה כלל ובכה"ג נשתפך המרה להכבד. ולכאורה רציתי לומר דלפי מה דקיי"ל בס"ג דאם חסר המרה דקורע הכבד וטועמו שם ואם ימצא מר כשרה אלמא דאף דאין המרה במקומו רק בכבד כשר וה"ה כאן ניהו דנשפך המרה מ"מ כשר דזה אינו דבאמת גם שם נתקשה הפר"ח דמ"מ הא ניטל הכיס של המרה דביה תליא נקיבת המרה ולכל תירוצי הכו"פ ס"ק א' ל"ש כאן דוק ותמצא. והרב מוהר"ץ הנ"ל אמר שיש להביא ראיה דכשר בכה"ג ממ"ש הב"ח סי' מ"ג הובא בט"ז שם ס"ק ד' דהטחול סותם להנקב של הכרס וכמו דהכבד סותם להמרה הרי דכשר אף שסותם רק מצד השני כמו בטחול שם ע"ש אבל ז"א דשם דייק הב"ח מלשין רש"י דסגי בהגנה כעובי דינר זהב וע"כ כתב כיון דהטחול עכ"פ מגין כעובי דינר זהב להכרס שפיר סותם להנקב של הכרס ולא למד הב"ח מכבד רק דכל שהוא סמוך מקרי סתימה וכמו בכבד אבל פשיטא דבמרה דבעינן שיהיה במקומו מה מועיל סתימתו מצד השני כל שבכאן אינו סותם ונשתפך וא"ל דנשתפך לתוך הכבד דכבר כתבתי דאף בכה"ג מהראוי שלא יועיל וגם בחסרה פקפק הפר"ח והבו דלא לוסיף עלה ועוד דמי יגיד לנו שנשפוך לכבד כלו דלמא נשפך ג"כ לחלל הגוף וקרינן בי' נשפך לארץ מררתי ובאמת גם בחסרה המרה יש לפקפק בזה ניהו דטועם טעם מרה דלמא לא נבלע בכלו. וצ"ל דשם שראינו דנחסרה כלו ולא ראינו שים תמונת עור המרה ומרה כלל וא"כ הוא יוצא מהטבע דמלתא דל"ש שתהא נטלה מרה כלו וכמ"ש השיך ולכך שפטו כיון דאמרו חז"ל כבד כועס ומרה זורקת בו טפה ע"כ אמרינן דנבלעת כלו בכבד אבל כאן דראינו בו ריעותא שניקבה מה"ת לתלות בכבד טפי מכל הגוף ובלא"ה נראה דבאמת הא דתלינן בכבד הוא דבאמת דעת כמה פוסקים דחסרה המרה מברייתו כשר ואף המטריפים היינו משום דסוברים דכיון שהטביע הבורא בטבע המרה ואיך אפשר להיות בלא זה וחסר כח הפעולה של המרה והמרה אינו עושה פעולתו. ומעתה שפיר כתב הבה"ג דאם נמצא טעם מר בכבד א"כ עכ"פ יש כאן כח הפעולה בכבד