דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קא

לא מצאתי בהחפזי

פ"ב מ"ד בהר"ש מה שהביא מתוספתא גיסטרא שהיא משוקעת בקרקע בור של גת צ"ע לפמ"ש הר"ש לפרש שאין הסיד שבשוליו מחזיק מים לולא הגיסטרא ונמצא כל המים גדורין ומוחזקין מחמת הגיסטרא וצ"ע מהא דמבואר בסעיף כ' דהמניע' שלא יעברו המים זה מותר אף בדבר המקבל טומא' והוא מהרא"ש וצ"ע ויש לחלק דשם אינו רק מונע שלא לצאת המים חוצה אבל כאן הגסטרא מחזקת המים

פ"ג מ"א בר"ש בתוספתא שתי בריכות של ארבעים סאה עיין בר"ש שפירש עם השלשת לוגין והגאון הגיה של עשרים עשרים והיינו משום דלא משמע לי' שיהיה נחשב עם השלשת לוגין מים

פ"ה מ"א ברמב"ם בסוף המשנה ומשפט המקוה צ"ל לפענ"ד משפט המעיין וכן מבואר בכ"מ פ"ט ממקוואות הלכה ט'

שם מ"א מעיין שהעבירו ע"ג שוקת וכו' הר"ש תמה בזה דלמה לא יכשר מעיין שבשוקת ובתלמי כיון דמחוברין למעיין וכתב הרא"ש בפירושו כיון דכלי מפסיק בין מעיין למי בריכה לא מקרי מחובר למעיין. ולפענ"ד קשה מהא דאמרו בחגיגה דף כ"ב מקוה שחלקו בסל וגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טביל' דהא ארעא כולא חלחולי מחלחלא ובעינן דאיכא מ"ם סאה במקום אחד ומה ראי' והא שם כמה כלים מפסיקין בינותם והא יש כמה בארות וכלים שנקבעו בקרקע ולא מקרי מחובר משא"כ בסלי גרגותני שהמקוה בעצמ' אחת היא אפשר דאין הסל וגרגותני מפריד בינותם ולזה נרא' דנקט התוספתא שהביא הר"ש פ"א דמקוואות מ"ו החופר בצד המעיין והיינו באופן שנודע שאין הכלים מפסיקים בין המעיין להחפיר' דאל"כ בטל שם המעיין אבל דברי הש"ס צ"ע

שם מ"ד ר' יהודה אומר הים הגדול כמקוה לפענ"ד דמש"ה ס"ל לר"י בברכות בפרק הרוא' דעל הים הגדול מברך ברכה בפ"ע משום דהוא כולל כל הימים

פ"ו מ"ה עיין ריש שהביא תוספתא ומבואר שם דבמעיין בכ"ש והב"י בסי' ר"א בסוף הענין דמעיין מקלח לתוך כלי הביא דברי התוספתא והר"ש הלז וכתב דלא קיי"ל כן דהרי אנן קיי"ל כר"י דהוה זוחלין ולמה לא מטהר בכ"ש ע"ש ועיין במגן גבורים סי' קנ"ט ס"ק ז' בהתשוב' שם ת"ל גם שם הרגשנו בזה הדרך ולפמ"ש הב"י אפשר ליישב ודו"ק ואכ"מ להאריך

פרק ה' מ"א א"י טהורה ומקוותיה טהורין וכו'. עיין ר"ש שהביא דברי הירושלמי בריש פ' בתרא דע"ז הדא דאת אמרו להאמינו שאינו שאובין הא למדת ארבעים לא דאין דורשין אך מעיין בור מקוה מים יהי' טהור מה מעיין מטהר בכ"ש אף מקוה מטהר בכ"ש ע"ש ומזה תמה אקרא על זקני הב"ח ז"ל ביו"ד סי' ק"כ שדעתו דמה"ת גם מקוה לטבילת אדם לא צריך מ' סאה והוא תימה גדולה דכותאי פריש נקרא ועכ"פ לטבילת אדם ודאי בעי מ' סאה וראיתי בשו"ת לחמי תודה למהר"י בסאן שהאריך לדחות דברי הב"ח הנ"ל מהפוסקים והרי מבואר בהדי' בירושלמי כן וצ"ע בריב"ש סי' רצ"ד שמביא הלחמי תודה שם שהאריך להוכיח דאדם בעי מה"ת אף במקוה מ' סאה אם לא הביא הך הירושלמי שוב הגיעני שו"ת הריב"ש ובדקתי בו ולא מצאתי ראי' זו מהירושלמי ונפלאתי עליו ביותר שבאמת שמה שהביא הרשב"א ראי' מהא דספק טבל במ"ס ספיקו טמא וכן מה דהריב"ש מייתי מפ"ו דמקוואות דספק כשפ"ה פסולה מפני שהוא מן התור' ועיין בחידושי הרשב"א ביצה דף י"ח בסוגי' דטבילת כלים שדעתו דאף במעיין בעי לאדם מ"ס מה"ת באמת יש לדחות דמשום חזקת טומאה ספיקו להחמיר וגם ספק כשפ"ה יש לאוקמא במקוה שכלה שאוב ומתחברת למקוה כשר כשפ"ה וזהו ספק תורה ואף שע"פ האמת מקלינן בשאוב וגם בספק דרבנן אף דאתחזק איסור' כדנחלקו בזה בפ"ב דמקוואות ר"י ור"מ וע' עירובין ל"ו מ"מ אין כ"כ ראי' אבל בירושלמי הדבר מבואר ועכ"פ לענין אדם שצריך מ"ס מה"ת במקוה זה מפורש בירושלמי ע"ז הנ"ל ודברי הב"ח צע"ג וגם דברי הריב"ש צ"ע שלא הביאו מכאן. ומצאתי בספר הישר לר"ת סי' תרכ"א ותרכ"ב שרבינו משולם הקש' למה בזב כתיב ורחץ את בשרו במים חיים ובבעל קרי כתיב כל בשרו ורצה לחלק דבמעיין כשר טבילה לחצאין משום דמעיין בכ"ש משא"כ במי מקוה ור"ת צווח ככרוכיא שגם במעיין לא סגי בטביל' לחצאין וע"ש. ובאמת שזה ודאי דעכ"פ בעי מים שכל גופו מתכסה בהן אף במעיין אבל החילוק מבואר דבמעיין די אם הוא קטן ומתכסה בפחות ממ"ס ובמקוה בעי מ"ס שזה שיעיר אמה על אמה ברום שלש אמות ועיין בפסחים דף ק"ט דאמרו את כל בשרו מים שכל גופו עולה בהם וביאר הרשב"ם מדכתיב כל בשרו ולא כ' בשרו והיינו דבמקוה אף הקטן שבקטנים לא סגי בפחות ממ"ס וע"ש בספר הישר שמביא ראי' דגם במעיין בעי מ"ס מגל שנתלש והי' בו מ"ס ועש"ך סי' ר"א ס"ק כ' שכ' דגל שנתלש שאני דאף לכלים צריך מ"ס ולא ראה דברי הספר הישר הנ"ל ע"ש. ומ"ש הריב"ש לפרש כל גופו עולה בהם דהיינו שבטל בהם וכתב כן בשם רש"י פסחים. הנה ברש"י לא מוזכר אבל ברשב"ם שם מוזכר הלשון שהביא בשמו אבל ע"ש שבטל בהן זה לא נזכר רק שאינו נראה ומתכסה בהן ומ"ש הריב"ש שעולה הוא מלשון תעלה במאתים דהיינו ביטול לא הבינותי דמה שייך לשון ביטול. אבל לפענ"ד באמת במקוה צריך מ"ס זה הי' הל"מ אבל חז"ל שיערו שהשיעור של מ"ס הוא משום שכל גופו עולה בהן ומכוסה תחת המים ובמים סגי בקטן אף שהוא פחות משום שעכ"פ ים בו מים רבים במקור וכל המעיין מצטרף וז"ב ופשוט וע"ש בספר הישר שביאר בהדיא דלענין כלים דבטולי בטלוהו היינו בימי התנאים בטלוהו ומבואר דאינו רק מד"ס ובגוף קושית הטור על הסמ"ק דאיך אפשר שיהי' חמור הנלקחין מן הגוי מטבילת אדם וכנים שהרי לא יליף רק מאך במי נדה יתחטא לפענד"נ דשאני נדה דכל לגבי בעלה חולין ולכך לא בעי מ' סאה משא"כ להכניס בקדושת ישראל שעד עכשיו הי' הכלי של גוי הוה כמו לקדש והצריכ' התור' מ"ס כמו לקדש. מיהו צ"ע אם גבי קדש צריך מ"ס במעיין או בכלי קידש במקוה וע"כ צ"ע וע' חגיגה דף י"ט במחלוקת רבנן ור"י פירש הראב"ד בבעל הנפש דאף דלרבנן לית להו גוד אחית מ"מ לא נפסל בשאובין דשאובין דרבנן אבל לענין טבילה דמה"ת בעי מ' סאה החמירו הרי דשם מיירי במקוה דבמעיין ודאי סגי ברביעית מה"ת וגם שאובין ל"ש רק במקוה ואפ"ה צריך מ' סאה מה"ת ודו"ק

פרק ז' משנה א' אלו מעלין ולא פוסלין השלג. עיין בב"י ובש"ע ס"ל שנחלקו בזה אי בעי שיהי' נימוח למים או שאף שאינו מפושר כשר ועש"ך. ואני תמהתי בראשית ההשקפה מהא דאמרו בנדה דף י"ז לענין שלג דאינו לא אוכל ולא משקה ודוקא בחשב עליו למשקה מטמא טומאת משקין נטמא מקצתו לא נטמא כלו ופירש"י דאינו חיבור אלא כל קורט בפ"ע חשוב ואינו טמא אלא מקום מגע טמא ולפ"ז לענין מקוה דבעי מ' סאה לאדם וכמ"ש כל הפוסקים ואף לרעת הב"ח הנ"ל מ"מ עכ"פ מדרבנן צריך מ"ס וא"כ כשהוא טובל צריך שיגע בכל השלג דאל"כ אין לו חיבור ולא טבל אלא באותו שלג והא בעי מ' סאה ובשלמא בכל מקוה כיון שטבל בתוך המים אף שלא נגע בכל המ' סאה עכ"פ יש בכאן מ' סאה אבל כאן דאינו חיבור וא"כ הרי לא טבל במ' סאה וזה לפענ"ד סברת הר"ש במרדכי פ' במה טומנין שמביא הב"י שכתב שא"א שכל השלג העולה למ' סאה יגע בבשרה והב"י תמה דמנ"ל שיגעו בבשרן כל המ' סאה ולפמ"ש א"ש דבשלג אינו חיבור. שוב ראיתי במ"א סי' ק"ס ס"ק ט"ז דשלג המונח ע"פ הארץ כל שיש מ' סאה מחובר יחד אפי' נמוך מאד ועיין בנדה דף י"ז ע"ב דלענין טהרה הוה חיבור ע"ש ודבריו תמוהין דכוונתו למ"ש בנדה שם נטהר מקצתו נטהר כלו ואין ראי' לענין לטהר אדם דבעי מקוה מ"ס ביחד דודאי אינו מצטרף ודוקא שם שטהרו בהשקה אמרינן דכל שנטהר מקצתו ע"י השקה הוה כאילו כלי מחובר להמים ומטהר בהשקה והטעם אפשר כיון שהוא מחובר למים בקצת הוה כאילו כלו מושך במים ומידי דהוה בכל השקות דעלמא דהוה כנזרע שם ואטו אם יהי' מושך כשפ"ה לא יהי' נטהר כלו וה"ה בזה אבל להחשב כאילו כל השלג נגע בבשר' זה א"א וצע"ג וע' רמב"ם פ"א מט"א הכ"ב שהשמיט הך דנטהר מקצתו נטהר כלו וצ"ע. והנה בדברי הפוסקים יש בהם כמה שיטות ואבאר בקיצור בדברי הרמב"ם משמע דשלג עושין אף לכתחל' וכל המ' סאה ביחד וכ"כ הב"י ומ"ש וניסקו היינו שימעך חללו וכ"כ הב"י והיינו כמ"ש הראב"ד ובאמת גם בהרא"ש משמע כן כמ"ש הב"י והיינו דאל"כ דבריו סותרין דתחל' כתב דאף שלא נימוח כשר אף שיחסר לכשיהי' מים ואח"כ כתב דמש"ה אמרו בתוספת' עגולי שלג צריך שיהי' נכבש וקשה כדי שלא יחסר ממנו כשיהי' נימוח הרי דצריך שלא יחסר. וכפי הנרא' הרא"ש חזר ממ"ש קודם וע"כ צריך למעך חללו כדי שלא יחסר כשיתמעך חללו ודברי הראב"ד שכתב בטעם דאלו כשרים משום דאינן רק לאצטרופי בלבד ונתן טעם דשאר משקים לא נפסל משום שאובין קצת סותר זה לזה דמה"ט דשאר משקים לא מפסיל הי' מהראוי להתכשר אף בכלו שאוב והרי לא כתב כן וגם בקיצור בשער המים דצריך שלא יהי' כלו וצ"ע ובדברי הש"ך יש ג"כ קיצור וערבוב השיטות בזה והש"ך הרגיש במקצת ע"ש ויש ליישב דברי הראב"ד דשלג באמת הוה דינו כמים ולכך במי שיצטרף לרובא ול"ש שאובין כיון דיש רוב ואנשי מדבא משמע לי' להראב"ד דעשו מכלו שלג

פרק ז' משנה ב' אלו פוסלין ולא מעלין כ"כ למעל' מ"ש הב"י והש"ך ס"ק ע"א לענין שלג וכעת אני תמה דמצאתי בהגמ"ר דשבת אות תנ"ט פרק במה טומנין שהביא דברי הר"ר שמואל שהביא ראיה לדברי הר"ר אליעזר ושייך על מ"ש המרדכי אות של"ב פרק במה טומנין וע"ש מ"ש הר"ר מרדכי בזה וע"ש בהגמ"ר שלישית ספ"ג וצ"ע על הב"י והש"ך שכלם לא ראו זאת: במ"ש לעיל בפ"א ממקוואות והארכתי בהתוספתא ובש"ס חגיגה ארעא חלחולי מחלחל הנה כעת שנת תבר"ך ט' אדר ראשון נדפס ובא ספר תוס' רי"ד והקשה על רש"י שכתב שבא מנהר גדול דהרי מעיין מטהר בכ"ש ולפמ"ש הוא לפרש נדחה ראית המרדכי בסעיף כ"ב בהג"ה ע"ש ועיין ח"ץ סי' מ"ם מ"ש לדחות ראיית המרדכי דשאני שק וקופה שהן בתוך הים והים מקיפן מכל צד ועיין בתוס' רי"ד שם שכתב ג"כ כן לחלק בין שק וקופה לסל וגרגותני ובתשובה כתבתי דברים חדשים בזה

בתוספת' הובא בר"ש פ"ז דמקוואות הטבילו בו יורה הרי"ז טמאה מפני שהמים מקלחין ופירש הר"ש שנעשו המים שאובין ע"ש ובב"י וש"ע סעיף ס"ג וצ"ל דמיירי באופן שיש שם ג' לוגין מים שאובין שאז פוסלין את המקוה. ולכאור' צ"ב למה לא יפסל משום שהמים מקלחין והו"ל זוחלין ואנן בעינן במקוה אשבורן דוקא וצ"ל דאחר שבאים להמקוה מן הכלי נעשים אשבורן רק מן הכלי נעשה זוחל ולא אכפת לן ומזה ראי' למ"ש הש"ך ס"ק י"ב ובגליון הש"ך הבאתי ראי' מלשון היראים והמרדכי נענין רבייה והמשכ' שקרי לי' זחילה ואפ"ה כשר. והנה הרב החריף מוה' מאיר בראם נ"י השיב די"ל דדברי המ"א נכונים דלכך בנטמא מקצתו לא נטמא כלו דאף דחשוב כנגעו זה בזה מ"מ כיון דאינו דבר אחד א"כ לא נטמא זה מזה ולא הוה כטומא' אחת ולכך בנטהר קצתו נטהר כלו דהכל חשוב כנגיע' זה בזה ודבריו אפשרים אבל אינם מוחלטים אבל מ"מ על הר"ש לא קשיא דהוא ס"ל כיון דהוה כאילו הוא בפ"ע לא חשוב כנגע גופי במ' סאה. אח"כ בשנת תרט"ו יום ה' ויגש למדתי בר"ש פ"ג דטהרות מביא תוספת' וש"ס דנדה הנ"ל וכתב בהדי' דלענין טהרה הוא מתורת השקה אבל בטומא' ל"ח חיבור ושמחתי מאד שזכיתי לכוון זה בראשית ההשקפ' ת"ל: