דברי שאול חלק לשבעה ע

והנה זה ל"ק דהכא מיירי בעוקר וא"כ לא עשה לשם עולה כלל אמנם אכתי [קשה אמאי שינה מלשון התוספתא ולפמ"ש אתי שפיר דהנה הא דחידש הרמב"ם ז"ל דבק"צ שלא לשמן כשרים הוא מהא דקתני כל הזבחים שנזבחו שלא לשם הבעלים כשרים דקדק הרמב"ם דמדנקט שלא לשם בעלים משמע הא ציבור דל"ל בעלים עלו לשם חובה ג"כ ולפ"ז בחטאת ופסח דמסיים במשנה דפסול ומטעם דבעינן לשמה בפירוש ועיין בפ"ד ממעה"ק א"כ פשיטא דבק"צ עכ"פ לא עלה לחוב וא"כ שוב א"א לזרוק כיון דלא נתכפרו הציבור בזה דציבור אין א רק מעלה אחת טפי מיחיד דכל דביחיד כשר אבל לא עלה לחוב בציבור עלה לשם חוב אבל בחטאת דפסול אף בציבור לא עלה לשם חוב. ובלא"ה נראה דע"כ לא כתב רבינו דבק"ץ עלה לחוב רק כשלא חישב בהדיא לשם דבר אחר אלא שלא שחטו לשם הבעלים בפירוש בזה מועיל מה דלב ב"ד מתנה עליו והוה כלשמו אבל כל היכ' דחישב לשם זבח אחר או לשם בעלים אחרים פשיטא דל"מ לב ב"ד מתנה עליו דמ"מ הוא חשב בהדיא לשם אחר וז"ב:

ובזה יש ליישב קושית הפנים מאירות בחידושיו לזבחים מה שהקשה על הרמב"ם דדבריו סותרים למ"ש בחבורו פט"ו מפסהמ"ק הא דאף בק"צ הדין כן וגם בזבחים דף ד' שישנו בציבור כביחיד ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דשם מיירי בשינוי קדש וגם בחיבורו מפורש בהדיא בשינוי קדש דבזה לא מועיל ציבור אבל רבינו בפהמ"ש מיירי שלא חשב בהדיא לשם זבח אחר רק שלא שחטו לשם ק"ץ בזה עלה לשם ק"צ ואף דרבינו פ"ד ממעה"ק היי כתב דאף בסתם כשר אף בקרבנות יחיד דסתמן כלשמן קאי היינו שלא חישב כלל לשם זבח ולשם זובח ושאר דברים שחשב שם ועיין במלמ"ל שם כנלפענ"ד ועדיין צ"ע כי רבינו בחיבורו לא זכר כלל מק"ץ דסכין מושכתן למה שהן. נחזור לענינינו דשפיר קא פטר ר"י דיכול לזרוק הדם כיון דהוה טועה ולא הוה עקירה ונתכפרו הבעלים וניתן לדחות דהוא סבור דפסח הוא שפיר מקרי עשה מצוה:

ובזה מדוקדק הא דלא נקט רש"י גבי פסח בנעלם ממנו שבת וכאן פירש"י בנבעלם ממנו שהוא שבת ועיין מהרש"א ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גם בפסח אם היה בטעות לא הוה עקירה כמ"ש הרמב"ם פט"ו מפסהמ"ק וא"כ עשה מצוה כל דהו לר"י ולכך דקדק ונקט בעוקר ממש רק שסבור שמותר וכדמוקי במנחות דף מ"ט משא"כ כאן דבכל אופן שעשה מקרי טועה ופטור לר"י:

ובזה מיושב הא דפריך הש"ס לר"י דשאני ליה לימא לי' והקשה אא"ז המהרש"ל דלמא לא ס"ל לר"י החילוק כלל בין עוקר לטועה וכוונתו דאף בטועה ס"ל לר"י דאם היה משנה לדבר איסור הי' חייב ולכך לא מצי קאמר דרישא בעוקר דמשמע הא אי היה טועה היה פטור וז"א דאף בטועה חייב כל ששינה שמו לדבר האסור ובזה נסתר תירוץ המהרש"א ע"ש ועיין באור חדש שכ"כ ולפמ"ש א"ש דלר"י פשיטא דס"ל דפטור בטועה אף בשינה לדבר האסור דכיון דטעה ועקירה בטעות לא הוה עקירה א"כ עכ"פ עשה מצוה כל דהו ופטור לר"י ואף בפסח כל שטעה כשר כמ"ש הרמב"ם פט"ו מפסהמ"ק ה"א וכיון שכן ע"כ עיקר החיוב בשביל עקירתו דבזה לא עלה לו וא"כ אף בשאר זבחים כל שעקר בפירוש לא עלה לו וא"כ לשני לי' כאן בעוקר וכאן בטועה:

ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה לר"י שהקשו דע"כ ר"י לדבריו דר"א קאמר דלר"י כיון דמוקי מתניתין כר"ש אף בשינה לדבר המותר חייב אי מוקמינן בטועה ע"ש ולפמ"ש א"ש דאי מוקמינן בטועה א"כ הוה עקירה בטעות והיה הפסח כשר וא"כ עשה מצוה והיה פטור כששינה שמו לדבר המותר ורק בשינה שמו לדבר האסור חייב חטאת דמ"מ שינה שמו וכמו בק"צ ששחטן שלא לשמו דמקטיר האימורין לערב והם כשרים וכמ"ש ואפ"ה חייב חטאת משום דלא נתכוון לדבר המותר א"כ דוקא בשינה שמו לדבר האסור וז"ב ודו"ק:

וראיתי בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' ק"ה שכתב בתוך דבריו דבטועה בפסח ושחט לשם פסח ס"ל לר"י דלא הוה עקירה ואף דהפסח פסול מ"מ פטור שעשה מצוה אלא שדבר אחר גורם לפסול ע"ש. ובמחכ"ת בטעה כיון דעקירה בטעות ל"ה עקירה אף הפסח כשר כמ"ש הרמב"ם פט"ו מפסהמ"ק ה"א בהדיא. אמנם מ"ש שם הרמ"ע בתוך דבריו כיון דר"א סובר דהקדש בטעות שמיה הקדש לכך ס"ל גם עקירה בטעות שמי' עקירה ע"ש וכפי הנראה פירש כך דברי הש"ס בהא דאמר לר"א לא שאני ליה והיינו משום דאזיל לשיטתו דסובר הקדש בטעות שמיה הקדש. ובזה ממילא מיושב הא דאמר לר"י דלא שאני ליה והקשה הרש"ל דלמא ס"ל לר"י ג"כ דאין חילוק בין עוקר לטועה ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דר"י לשיטתו דחולק על ר"א וסובר בערכין דף כ"ג דהקדש בטעות ל"ש הקדש וא"כ ממילא גם בטעות ל"ש עקירה (והצל"ח בדף ע"ג הקשה על ר"א הא עקירה בטעות ל"ש עקירה ובמחכ"ת הא אמרי' כאן דלר"א לא שאני ליה בין עוקר לטועה וכמ"ש הרמ"ע בטעמו ובזה ממילא מיושב דברי רמב"ם