דברי שאול חלק לשבעה סט

ע"ש ולפ"ז נראה לי טעם נכון דלכך בעי שיאמר בפני נכתב היום ובפני נחתם היום דבאמת יש לחוש כל שאין בקיאין לשמה שמא כתב לשם אשה אחרת וכל שאינם בקיאין לשמה שמא תזנה תחתיו בין כתיבה לנתינה ובעלה אינו משמרה דהוא חשב שכשר הגט ושוב אינה אשתו ולא שמרה בנתים ובאמת היא עדן א"א אבל אם אומר בפני נכתב היום ובפני נחתם היום הרי מבואר בגיטין שם דבין לילה ליום לא חיישינן לזנות כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות וא"כ כל שהיה היום לא חיישינן לזנות ושוב כשר הגט ודו"ק:

(ברמב"ם פרק ז' מהלכות חובל ומזיק הלכה ה' הכניס פרה למרבק וכו' ה"ה לא כתב מקורו והוא בגיטין דף נ"ג שם ומאד תמהני שלא הרגישו כל נושא כליו לפרש דברי הרמב"ם הלז דבמה מיירי אי בשוגג למה כפלו שנית הא כבר כתבו לעיל ומכ"ש דבמזיד אי אפשר לפרשו דא"כ למה פטור:

אמנם לפמ"ש לעיל דהרמב"ם מיירי לעיל בשעת מלאכה ולא נהנה ולכך כאן דהכניסה כדי שתינק ותידוש דנהנה שפיר פטור אף במזיד כסברת הראב"ד וכמ"ש לעיל אברא דאכתי קשה במי חטאת למה לא ביאר דמיירי נהנה דוקא. אמנם נראה דלכאורה צריך להבין קושית הש"ס שם על מי חטאת דלמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק למה לא יתחייב ומאי קושיא הא זה גורם בנזקין והרי כתב הרמב"ן בדיני דגרמי דעדים שכבשו עדותן ל"ש לחייבן מטעם גורם דבמה שלא עשו מעשה וגרמו היזק ע"ז לא שייך גרמי ע"ש. ומעתה אם נימא כמ"ש הכ"מ פ"ז מפרה ה"ג דמלאכה בלא היסח הדעת לא פוסל וא"כ עיקר מה שהסיח דעתו וע"ז לא שייך לחייבו דזה לא עשה מעשה וצ"ל כמ"ש בכ"מ בתירוץ השני דמלאכה פוסל אף בלא היסח הדעת ע"ש ומעתה בוא וראה דקדוק צחות לשון הרמב"ם דבה"ד כתב העושה מלאכה במי חטאת ושפיר חייב במזיד וכאן בהלכה ה' שינה והסיח דעתו ממי חטאת בזה שפיר פטור דלא עשה מעשה וז"ב ודו"ק ולהראב"ד שם שכתב דעיקר מחמת הס"ד צ"ל דכיון דלדידיה א"א במלאכה בלתי הס"ד כמ"ש שם וא"כ שפיר מקרי הס"ד עשה מעשה דבמלאכ' שעשה הס"ד וז"ב:

) בפסחים דף ע"ב בסוגיא דטעה בדבר מצוה:

במשנה ושאר כל הזבחים וכו' ואם ראויין הם ר"א מחייב חטאת ור"י פוטר ופירש"י דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו שכל הזבחים שנזבחים שלא לשמן כשרים ואף הנשחטים לשם פסח מכשיר להו ר"י כדאמרו בדף ס"ב. והנה שארי הגאון הצל"ח הקשה דאיך עביד מצוה כל דהו דכשר שלא לשמן הא כיון דאסור לזרקן א"כ נפסל הזבח ואסור להקטיר אמורין לערב ועיין ביצת דף כ"א ע"ב וא"כ לא עשה מצוה כלל:

והנראה בזה דהנה בהא דכתב רבינו פ"ב משגגות הי"ג השוחט בשבת קרבן ציבור שלא לשמו ה"ז חייב חטאת ויקטיר אימורן לערב והדבר תמוה דאיך יקטיר אימורין לערב הא אסור לזרוק הדם כמ"ש בהלכה שאחריה לענין קרבן יחיד וא"כ נפסל הזבח וגם דסותר למ"ש בעצמו פט"ו מפהמ"ק הי"ט לענין כבשי עצרת וכבר רמז לזה המלמ"ל והצל"ח כאן ובביצה דף כ"א נתקשו בזה הרבה ונדחקו וכתבתי במק"א דלפמ"ש התוס' במנחות דף מ"ח דהא דל"א עמוד וחטא כדי שיזכה חברך ויהי' מותר לזרוק משום דלא הוה זכות כ"כ והיינו דבשר חי אינו ראוי לאכול והקשיתי דהרי כ"כ דכהנים לא אכלי בעלים לא מתכפרי וא"כ הוא זכות גדול. אמנם זה אינו דהרי שם גבי כבשי עצרת לא עלו לבעלים לשם חובה כדקתני התם וא"כ בלא"ה בעלים לא מתכפרי לא אכפת לן באכילה כהנים דאינו ראוי. והנה המהרש"א בביצה שם הקשה דהא ק"ל עלו לשם חובה וכוונתו למ"ש הרמב"ם בפהמ"ש בזבחים שם דסכין מושכתן למה שהן וכתב הפ"י דשאני כבשי עצרת דהם שלמים ול"ש לב ב"ד מתנה עליהם וא"כ בשלמא כבשי עצרת דלא עלו לבעלים לשם חובה א"כ אסור לזרוק אבל בשאר ק"ל דעלו לשם חובה א"כ שפיר מותר לזרוק כדי שיתכפרו הבעלים וכעת ראיתי בשעה"מ בפסהמ"ק פט"ו שהעיר בדברי המהרש"א הנ"ל גם בדברי הרמב"ם הנ"ל ע"ש שהניח בקושיא ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק. ומעתה גם כאן כיון דסיפא מוקמינן לה בטועה וא"כ עלו לבעלים לשם חובה כמ"ש הרמב"ם בפט"ו מפהמ"ק הלכה א' מטעם דעקירה בטעות לא הוה עקירה וא"כ כיון דנתכפרו הבעלים בזה שוב מותר לזרוק כדי שלא יפסול ויתכפרו הבעלים וכמ"ש. איברא דלפ"ז צריך להבין למה בהלכה י"ד שם כתב הרמב"ם דלא יזרוק הא שם מיירי בשחט קרבן יחיד לשמו רק דאסור לשחוט בשבת וא"כ כל שעבר ושחט יזרוק הדם ויתכפרו הבעלים וצ"ל דבזה פשיטא כיון דלא נתנה שבת לדחות אצל קרבן יחיד פשיטא דלא נתכפרו הבעלי' אף שהיה שוגג בשבת אבל כאן דהיה שוגג בדבר מצוה דסבור דפסח עכ"פ עשה מצוה כל דהו מקרי ומותר לזרוק וז"ב. וכעין זה כתב הצל"ח כאן לחלק ע"ש ובזה עמדתי על לשון רבינו שכתב השוחט בשבת ק"ל שלא לשמו וכתב הכ"מ שמקורו מהתוספתא דתנן חטאת הציבור ששחטה שלא לשמה והקשה הצל"ח דשאני חטאת דשלא לשמה פסולה לגמרי ולא עשה מצוה כלל משא"כ בק"צ עולות דעכ"פ עשה מצוה כ"ד: