דברי שאול חלק לשבעה סה

לשטר והוא מעצמו בהלכה ג' רצה לחלק בין מחובר גמור דפסול ובין, מחובר שנתלש ע"ש וא"כ מה ענינו לשטר דהוא תלוש גמור וז"פ וגם דבריו בס"ק ג' לא הבינותי במ"ש דאם הי' נותן לה הקרקע ודאי מקודשת מדין כסף וכמ"ש בירושלמי דשטר אין בו שו"פ דאם שו"פ מקודשת מדין כסף ולא זכיתי להבין דבקרקע אינה מקודשת כיון דהוא מחובר ובשטר אם יש בו שו"פ הוה תלוש גמור. גם גוף הקושיא על הרשב"א [מגיטין ט' והאיכא מחובר כו'] אף שהביא בשם הר"ן לא זכיתי להבין דבאמת לפי מה דמסיק מלתא דאיתא בקידושין קתני דליתא בקידושין לא קתני ממילא יש לומר דלכך לא תני מחובר משום דליתא בקידושין דמחובר באמת כשר בקידושין ולכך לא קתני [ע' בר"ן ריש קדושין במתני' האשה נקנית תרא גירסא זו] ואדרבא מזה ראיה להרשב"א וצ"ע כי לא ראיתי בספר וצ"ע לענין טלי קידושיך מעל גבי קרקע שהב"ש בסימן למ"ד ס"ק א' הביא בשם המהרש"ך דאינה מקודשת ואני הראיתי ביד שאול דהראב"ד הובא בר"ן בגיטין נחלק שם בזה וזה תלוי אם מחובר כשר ואם נימא דגם בקידושין פסול הי' לו לחשוב זאת דבגיטין פסול ואם נימא כמ"ש המכתב מאלי' דבעבדים כשר לק"מ. אמנם דבריו תמוהין ועיין בא"מ סי' קמ"א ואינו לפני וצ"ע בכ"ז:

במ"ש למעלה דהקושיא על הרשב"א ממחובר נראה ליישב דכל הטעם במחובר פסול משום דבעינן ונתן בידה ומקיש הויה ליצא' ולפ"ז לכאורה יש לומר דלפי מה דאמרו בריש הזורק ובב"מ דף נ"ו דבידה היינו רשות וא"כ לכאורה אם נותן לה הקרקע כלה שיהיה שלה אז מקרי נתינה בידה דהיינו שנכנס לרשותה ולפ"ז הנה מקום אתי לחלק בין אם כותב שטר קידושין ונותן לה כל הקרקע דאז שפיר מקרי נתינה לידה אבל אם כותב לה על העלה והיא מחוברת להקרקע ואינו נותן לה כל הקרקע דאז לא מקרי נתינה דלא נתן לה בידה ממש ולא ברשותה ובזה שוב אינה מקודשת במחובר ובזה שפיר איתא בקידושין דבכה"ג שאינו נותן לה כל הקרקע שפיר פסול מחובר אבל הרשב"א מיירי שכותב על המחובר ונותן לה כל הקרקע בזה כשר מחובר ומכל מקום איתא בקידושין בכה"ג שאינו נותן לה כל הקרקע ודו"ק:

והנה ש"ב הרב הה"ג מוהר"י אבד"ק ברעזאן הקשה:

אותי לפמ"ש התוס' דלא בעי שליחות בכתיבה וכתב קאי על הסופר ומ"מ פסול מדרבנן ועיין בתוס' עירובין דף י"ג ובב"ש סי' קכ"ב א"כ קשה בהא דמשני פסולא דרבנן קתני דלתני הא ולפענ"ד נראה דהנה בש"ס שם אמרו ולתני לשמה בשלמא לרבה היינו מוליך ומביא אבל לרבא קשה וע"ז משני פסול' דרבנן קתני. ולפ"ז נראה לי דהא דלא חיישינן לרבא בשביל לשמה משום דהכל בקיאין ואם יבא הבעל לערער לא משגחינן ביה דאינו רק לעז בעלמא כמ"ש התוס' גם לרבה ומיהו רבה חייש מדרבנן ולדידן לא חיישינן כלל אמנם כ"ז אם באמת הי' עפ"י צווי בעל אבל כל שלא צוה הבעל שוב באמת כשיבא הבעל ויערער ודאי חיישינן ושוב צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח לשמה והוה בכלל מוליך ומביא כנלפענ"ד דבר חדש וצ"ע לדינא:

יש לעיין בענין אי יש חופה לאלמנה מה שהאריכו התוס' ביומא דף י"ג ע"ב והביאו הירושלמי דיומא אבל בשער המלך בחופ' חתנים ובטעם המלך שם הביאו דברי הירושלמי פ"ק דכתובו' תני לא יבעול אדם בתולה בתחלה בשבת מפני שהוא עושה חבורה וחכמים מתירים כלום אחרים מתירים אלא בשכנס שעד שלא כנס אינו זכאי במציאתה אם אומר את כן נמצא כקונה קנין בשבת א"ר מנא אילין דכנסין ארמלין צריך ליחד מע"ש שאל"כ הוה כקונה קנין בשבת עכ"ל הירושלמי:

והנה לכאורה קשה לי למה לא יוכל לבעול בשבת אף קודם שכנס ואף דנמצא כקונ' קנין בשבת הא יוכל לסלק עצמו ממה שתמצא בשבת וא"כ שוב לא שייך קנין בשבת. אמנם נראה דכבר נודע שיטת הקדמונים גבי הא דאמרו בשכתב לה ועודה ארוסה דדוקא בעודה ארוסה הא קודם שנתארסה לא שייך סילוק דעדיין לא זכה כלל בזה רק לאחר שאירס יש לו קצת זכייה שייך סילוק וא"כ כל שלא כנס לא שייך סילוק כלל ולכך הוה קונה קנין בשבת אבל כל שכנס לא שייך שקונה קנין בשבת דאף שלא נגמר הקנין לגמרי רק בשבת מכל מקום סילוק עכ"פ מועיל ולפ"ז גם כשקידש ולא היה חופה כלל ואפילו הכי מועיל:

עוד היה נראה לי לכאורה דלפמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט דאשה אינה מקנית עצמה לבעל רק שנעשית הפקר ולפ"ז לפמ"ש העבודת הגרשוני סי' כ"א דמותר להפקיר בשבת שוב מה אכפת לן במה שזוכ' במציאתה הא זוכה מן הפקר ולא הוה כקונה קנין. אמנם באמת כבר הוא מחלוקת הפוסקים בזה דהריטב"א ס"ל דאסור להפקיר בשבת ועיין שעה"מ פ"ח מלולב הל"ב ואני כתבתי בגליון הש"ע או"ח סי' של"ט דהמאירי ס"ל דמותר להפקיר בשבת. ולפענ"ד היה נראה להכריע דהפקר גמור שהוא מופקר לכל כמו שמטה זה הוה כמקנה בשבת אבל אם אינו מפקיר רק לאחד זה לא הוי הפקר גמור זה ויותר בשבת. ולפ"ז נראה לי דכל שלא כנס נמצא היא מפקרת עצמה לכל רק שזה זוכה בה זה אסור אבל כל שכנס שהיא אינה מפקרת