דברי שאול חלק לשבעה סג

ובאמת לפענ"ד כל הסוגיא דהוציא' גט מבואר דאם תחזור הכתוב' להבעל נאמן כמ"ש התוס' כמה פעמים שם וע"כ דכיון דכותבין כתובה לא חיישינן שמא כתב ליתן לה אף למ"ד דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום בכ"ז כיון דאיכא ריעותא לפנינו דביד הבעל הכתוב' אמרינן דמסתמא לא שינה המנהג ונתן. לה ואח"כ החזיר' לו משא"כ כשאבד' כתובת' שפיר נאמנת דכל הטעם דאבידה הוא ריעותא פירש רש"י בב"מ דכיון דאינה שוה כלום לא נזהרה לשומרה אבל כאן יש לומר דמש"ה לא נזהרה לשומרה דבלא"ה נאמנת משא"כ כשהכתוב' ביד הבעל דבודאי הבעל נאמן דזה לא חיישינן שמא הוא מצאה דלנפיל' דיחיד לא חיישינן. ובלא"ה במקצת כתובת' אדרבא למ"ד דאינו אחר מעשה ב"ד א"כ יכול' לכתוב על הכתובה דקיבלה חציה וליתן לו דאז בודאי הבעל נאמן:

ובזה יש ליישב קושית התוס' בכתובות דף נ"ה בד"ה כששוברתה מתוכה ע"ש דיש לומר דבאמת הוא לוקח הכתוב' ת"י ובכה"ג מודה ר"י דכותבין שובר דאף דיצטרך לשמור שוברו מן העכברים הא הוא ל"ל שטר כלל וע"כ לא קאמר ר"י רק היכא דאית לי' שטר להלו' ואף דהיא נאמנת בכתובה אף בלא הכתוב' לר"י מ"מ מה יכול לעשות אם היא אינה רוצה כלל בכתוב' ולא לכתוב לו שובר אחר בע"כ צריכה להטמין הכתוב' וא"כ גם כאן יש לו פסידא ועדיין צ"ע:

ע"ד המעשה שהי' בגט שראו אחר חתימת העדים ששורות שתים לא הי' מעורה וע"כ הסופר עשה בשורה העליונ' הי' כתוב ושבקית ובשור' השני' הי' כתוב אהרן גרשון דמתקרי והמשיך מהקו שבקו"ף של ושבקית עם האותיות שכנגדה שכתוב דמתקרי והמשיך כ"כ עד שבאמצע האותיות בין המ"ם של דמתקרי ובין הת' הי' נכנס הקו העליון של הקו"ף והדיינים כראותם זאת חששו להיות שנראה הפרד בין האותיות ונראה כאילו הן שני תיבות ובגט פשוט החמיר אף שאינו נמשך תוך כל האות רק בראשית האותיות ג"כ פסול אמנם היה סמוך לערב וע"כ אמרו שיתנו הגט כך ושאלו את פי אם יהי' כשר מה טוב ואם לאו יתנו גט אחר וע"כ שאלו על שתיהן אם פסול שלא הי' מעורה ואח"כ תיקנו אחר החתימה דאינו מועיל כל שאינו עיגון וגם ע"י התיקון שהיה נראה מופרד ונראה כשתי תיבות והנה מה שנראה מופרד ונראה כשני תיבות אמרתי כיון שהי' בין ד"מ ובין תק"רי הנה כיון שסוף התיבה נכתב במ"ם סתומה וכאן הי' מ"ם פתוחה א"א לקראו לתיבה בפ"ע וכדאמרו גבי שם משמעון ע"ש בשבת וגם לענין חנן חנני ע"ש בסמ"ע וש"ך סי' מ"ב וא"כ אין חשש בזה. אמנם בדבר שלא הי' מעורה הנה זקני הב"ח ז"ל דעתו להכשיר והביא ראיה מהא דפריך הש"ס ות"ל דספר אחד אמר רחמנא ולא שתים ומשני ל"צ דמעורה אלמא דלא הי' מנהג להיות מעורה והט"ז הקשה דא"כ הי' לו לשנויי כגון שהי' שלם באיזה שורות שהי' מחובר ובפירוש הש"ס נדחק ולכאור' אמרתי דא"א לומר שהיה מחובר דא"כ דלא צריך שיהי' מעורה שוב לא הוברר איזה בין השיטות ששייכים להבעל ואיזה שייכים להאשה ושוב אין ברירה ולא מקרי ספר כריתות והרי עומד לקצוץ בין השיטות דהרי התנה על הנייר שיהיה שלו וא"כ פסול וע"כ דבעי שיהי' מעורה וקו מה שנעשה לצורך מעורה הוא שלה וא"כ מוכרח שיהי' מעורה מיהו גם להב"ח יש לומר דכל שעשה מעורה ועכ"פ לכתחילה ראוי שיהי' מעורה שוב הוברר דזה של האשה והשאר היא של הבעל ודו"ק. ומה שהקש' מכתב על שני דפין והט"ז והפר"ח האריכו אני תמה על כולם שלא הזכירו דברי התוס' בסוטה י"ח שכתבו בהדיא דכשר בשני דפין ומקרי מעורה והביאו מהך דשני דפין ומהא דאמרו ל"צ שהי' מעורה ע"ש שחלקו בין אם הי' מתחלה שני דפין ותפרו דפסול אבל אח"כ לא אכפת לן וצ"ל לדבריהם דכל שהתנה מתחלה שיחזיר בין השיטות הוה כעומד לקוץ והוה כשני ספרים אף שהי' מתחלה אחת ודו"ק. עכ"פ בדיעבד כשר כשלא הי' מעורה וא"כ כשר הגט. אח"כ נתיישבתי דאדרבא מדברי התוס' סוטה הנ"ל משמע דבעי מעורה וגם לכאורה מה שהמשיכו הקו של הקו"ף עד בין מ"ם ובין התי"ו אכתי הי' יכול לפסוק בנתים ובאמת העירוי בעי שיהי' נכנס הלמ"ד מהשיטה עליונה והנו"ן משיטה התחתונה למעל' ואז הוה מעורה כמ"ש הט"ז מיהו י"ל כיון דאם יחתוך יהי' ניכר אף זה מקרי מעורה ודו"ק:

והנה בדבר הגט שכתבתי למעלה אח"כ עיינתי במ"ש למעלה דהא דפריך הש"ס ות"ל דספר אחד אמר רחמנא ולשיטת התוס' בסוטה דף ח"י דכל שהי' מתחלה ספר אחד לא אכפת לן צ"ל דכיון דזה התנה עמה שתחזיר לו ביני שיטי הרי הוא עומד לקוץ וכאילו נקצץ מעיקרא ומצאתי למהר"א ששון בסימן למ"ד שהקשה כן ותירץ ע"ז מ"ש אלא שכתב שמתחלה הי' כל הנייר שלו אף שכתבו בנייר שלם כיון שאח"כ אמר לה דביני שיטי יהי' שלו הו"ל כאלו מתחלה כתבו על ספרים רבים ע"ש ונהניתי שכן אמרתי בראשית ההשקפה. אמנם מצאתי בפר"ח אהע"ז סי' קכ"ה ס"ק כ"א שהביא דברי מהר"א ששון הנ"ל והקשה על תירוצו דא"כ מה הקשו התוס' שם דלמה לא פריך והא בעי שלא