דברי שאול חלק לשבעה ס

כסף קנסוהו דלא הוה קידושין כלל ורק בביאה דכבר עבד מעשה בזה ס"ד דהקידושין חלין וא"כ עכ"פ פשיטא דמכאן ולהבא ודאי אסור וא"כ מסתמא לא יחלוק אמימר מהיפך אל היפוך ושפיר מקשה לאמימר בשטר מא"ל וז"ב. ובלא"ה ראיית המלמ"ל אינו ראיה דש"ה דהיא לא בקשה מידו אותה הנאה ולכך בעינן עכ"פ שיבא תיכף לא אח"כ משא"כ בנדון המהרי"ק דהוא צריך לאותו השתדלו' ולבסוף נתרצ' שיתן לו מעות עבורו ושפיר חשיב הנאה אף שיבא אח"כ וז"ב:

מהרי"ק שורש קפ"ו כתב דאם עשה לו טובה עבור זה חשוב תלוה וזבין אף שאינו מצומצם כעין מה שקיבל אפ"ה הוה תלוה. וזבין והביא ראיה מקידש בכספא דחשיב הנאה אף דקידש' בפרוטה ואינו שוה כל גופו ולא הצריכו התוס' לחיוב שאר כסות ועונה רק בקידושי שטר אבל לא בקידושי כסף והמלמ"ל פ"י ממכירה כתב דהרי דעת הטור דצריך ליתן כל דמי המקח וכבר קדמו בקושיא זו הרמ"א בתשובה סי' כ"ב ושאני אשה דכל קנינה הוה בפרוט' ומ"ש הרמ"א שם דגם המהרי"ק לא מיירי רק בדבר שאין שייך בו אונאה ע"ש המעיין במהרי"ק יראה דכתב לנדונו דשייך אונאה. אך לפענ"ד אין כאן קושיא דשאני תלוה למכור לו השדה דלא מגיע להמוכר שום הנאה ממה שמכר דניהו דנתן לו מעות היינו דאין לו היזק אבל גם טובה אינו ואפשר קרוב לודאי דניחא לו בשדה טפי משא"כ היכא שמגיע לו הנאה כמו בנדון המהרי"ק דעי"ז עשתה לו שטרות וא"כ אף שאינו מצומצם חשוב תלוה וזבין ושאני בשדה דאין לו הנאה ולכך בעי כל דמי מקח עכ"פ וז"ב ומעתה שפיר הביא ראיה מקידושי כסף דבשביל הנאת' אף שקנינו מרובה חשוב תלוה וזבין ומ"ש המלמ"ל דלפי מסקנ' התוס' מחמת שאר וכסות ממילא גם בקידושי כסף הוא מחמת זה ע"ש. לפענ"ד אין בזה כדאי דגם בשאר וכסות ג"כ אינו מצומצם אולי הנאתו מרובה ואפ"ה קני א"כ ה"ה בהנאה מועטת כל דאית ליה הנאה קני וז"ב ועיין בשו"ת מהרי"ט סי' מ"ב חלק חו"מ שהקשה ג"כ על המהרי"ק הנ"ל הקושיו' האלו ולפענ"ד לא קשה משם ודו"ק ועיין במהרי"ט סי' מ"ג מ"ד ונ"ב מ"ש בענין זה והנה עכ"פ מדברי התוס' ראיה למ"ש המהרי"ק בשורש. קל"ג הנ"ל שלא כדברי המלמ"ל דאמר דהנאה הבאה אח"כ לא חשוב הנאה והרי שאר וכסות ועונה באין ג"כ אחר החופה ובשעת קידושין אין לה כלום דארוסה אין לה מזונות ואפ"ה חשוב הנא' מה שנתחייב שיעשה, אח"כ וה"ה בזה דחשוב הנאה מה שנתחייב שיעשה אח"כ וז"ב:

המרדכי פרק הניזקין הביא תשוב' המהר"ם דאנוס מיתה גמר והקנה אף דלא יהיב דמי וכ"כ מהרא"י בפסקיו סי' ע"ג והמלמ"ל פ"י ממכירה הקשה מהא דאמרו מכאן מודעא רבה לאוריית' והא שם היה אונס מיתה והניח בצ"ע. ולפענ"ד אין קושיא משם דשם המודעא על קיום מצות כמו שפירש"י שם כשיבואו לדין על מה שלא קיימו והא לא כפו אותם רק על הקבלה וכמ"ש התוס' שם וז"ב:

וע"ד הדרוש אמרתי דהנה אא"ז הגאון מוה' ליווא מפראג ז"ל כתב בתפאר' ישראל יהא דכפה אותם הוא משום דמבואר במדרש דרצה שיהי' להם דין אנוסה ולא יוכל לשלחה כל ימיו ולכך כפה אותם שלא יהיו בבחירתם ע"ש שהאריך ולפ"ז לא קשה משם דשם אי אפשר לומר שגמרו והקנו דא"כ צדיק מה פעל בכפייתם דהא כל הכפייה הי' שלא יהי' ע"י בחירתם רק בכפיה וכל שגמרו וקבלו א"כ הוה בריצוי שלהם אין להם דין אנוסה וז"ב ובזה מיושב קושית התוס' שם בהא דיאמרו עכו"ם כלום כפית עלינו והא גם לישראל יש להם מודעא ולפמ"ש אתי שפיר דהרי כל כוונתו שיהי' אך בכפייה וכמ"ש:

ובזה יש לומר הא דאמר הדור קבלוה בימי אחשורוש שנאמר קימו וקבלו קימו מה שקבלו כבר היינו משום דכיון דעכ"פ קבלו פעם אחת ע"י כפייה תו לא אכפת ליה ויוכלו לקבל אח"כ באהבה וזה קימו מה שקבלו כבר. ובזה יש ליישב הא דהקשו בתוס' הא דרשינן קימו למעלה מה שקבלו למט' ולפמ"ש דא ודא אחת היא דבאמת הא דכרכרו על מצו' פורים דאין הנביא רשאי לחדש דבר עד שמצאו להם מקרא כדאמרו בשבועות דף ל"ט הוא משום דאין יכולין לקבל בבחירתם וכשהם עצמם חדשו מצוה קבלו בבחירתם שהקב"ה לא ציום ולכך אין הנביא רשאי לחדש דבר ולכך מצאו סמך מקרא וא"כ קימו למעל' וא"כ ממילא בא ע"י הכרח וא"כ ממילא שתי הדרשות אחת הן וז"ב ואף שהוא דרך דרוש הדבר נכון בעצמותו ודו"ק ועיין בב"י במה שהקש' מסקריקין וכתב דא"ל דמית' חמור שהרי יסורין חמור ולא נזכר מדברי המרדכי הנ"ל דבמית' גמר ומקנה וצ"ע:

ברמב"ם פ"י ממכיר' הלכה ד' עיין במלמ"ל שם מ"ש לדחות דברי ה"ה דאיך למד מפרדיסא דשם כבר עשה המעש' שכפר בו אבל כאן לא עשה עדיין ועביד אינש דגזים ולא עביד וכ"כ המהרי"ק שורש קפ"ו. ולפענ"ד אין בזה כדאי לדחות דע"כ לא חילק המהרי"ק רק בדבר שאין בידו לעשות בבירור אבל כל שבידו לעשות בבירור דומה לאם כבר עשה וזה שדייק רבינו או שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשות והיינו שבידו בבירור וגם על חילוקו של המהרי"ק אנו מצטערים דמנ"ל זאת וכמ"ש המהרי"ט בסי' מ"ב