דברי שאול חלק לשבעה נט

מחוייב לשלם לראובן בשבוע' עכ"פ שישבע שכמו שהניח הוא נוטל וא"כ גם שמעון הי' לו זכות זה והו' שפיר משכונו של כותי ומותר ואף אם העכו"ם העליל עליו אין לו לשמעון נזק בזה וכמו בדין דסייף הנזכר בסי' ע"ב ס"ח ומידי דהוה אם לא פתחו הארגז כלל דפשיטא שאין על שמעון שום חטא ועון כלל אף חטא שוגג וה"ה בזה דפתחו הלא שמעון סמך א"ע דמסתמא העכו"ם לא אינה את ראובן וישלם לו כל החוב א"כ שפיר קנה הזכות של ראובן וכ"ז לענין הריבית שלקחו יורשי שמעון אבל מה שלקח שמעון בעוד בחיים חיותו נראה לפענ"ד פשיטא דאין להם לחזור דמ"ש הש"י דכל הטעם דאין הבנים צריכין להחזיר ריבית של אביהם הוא משום שקנה אביהם עכ"פ באיסור לא נהירא לפענ"ד דאין לנו לבקש טעמי התור' ופשיטא לטעמו של רבא דאמר כי אזהר רחמנא לאב לברי' לא אזהר רחמנא פשיטא דבכל גונא לא אזהר רחמנא לבן ומ"ש שיחזירו משום כבוד אביהם שלא יעשה עביר' הנה אם לא חייב' התור' לבנים פשיטא דלא עשה שמעון שום חטא דהוא לקח בהיתר הריבית דלא ידע מכלום ולמפרע כשנודע להבנים הוא כבר מת ומה לו לעשות והבנים אינם מחוייבים ובלא"ה אינם מחוייבים רק משום כבוד אביהם ובדבר המסויים ומ"ש לחלק בין עשה עבירה ושב ללא עשה עביר' כלל לפענ"ד אין לחלק בזה ובפרט כאן שלא עשה עביר' במזיד רק בשוגג פשיטא דלא שייך כבוד אביהם כלל כנפלע"ד ברור:

שוב ראיתי במלמ"ל פ"ד ממלו' הלכ' ג' שהאריך בטעם דלברי' לא אזהר רחמנא ובתחל' רצה לומר מטעם קנין כדברי הש"י מיהו לבסוף העל' דגזירת הכתוב הוא וכן הביא משם החינוך וע"כ מ"ש ברור לפענ"ד ודו"ק:

(סי' מ"ג ג' ד"ה אך) לענין מודעה פשר' דינ' כמכר הרמ"א בתשוב' הקש' בסי' כ"ב דהא במכר בעינן שיתן כל המעות וכאן נתפשר במקצת והיאך הוה כמכר ע"ש ובנ"ש ולפענ"ד פשוט דבשלמא במכר כל שלא נתן לו כולו לא גמר והקנ' שהרי שוה יותר אבל בפשר' אטו ידע בבירור שחייב לו יותר ואילו ידע לא הי' נכנס בפשר' ואדרבא אולי חשב שחבירו יצדק בדין ולכך כל מה שפשרו הדיינים הוה כמכר וז"ב:

ברמ"א שם סעיף ז' דלא כי"ח דאם הפחידו לאו כלום דעביד אינש דגזים ולא עביד והוא תמוה כמו שתמה הנ"ש דאפשר דגם המהרי"ק מיירי בהפחידו בדבר שבידו בבירור לעשות וכמ"ש המהרי"ט והש"י והנני יוסיף להפליא דהמהרי"ק בעצמו בשורש הלז חילק בעצמו כן דאף לדברי ר"ה ור"ח דהפחידו בדבר שבידו לעשות הוה גיזום היינו בדבר שבידו בבירור אבל בערכאות מי יודע שיצליח ע"ש והרמ"א לא ראה סוף תשובתו וצע"ג. שוב ראיתי דדברי הרמ"א נכונים וע"כ המהרי"ק לא ס"ל הך חילוקא דאל"כ היאך כתב דגיזום על הריג' ג"כ עביד אינש דגזים ולא עביד שירא מפני עונש ש"ד הרי דשם בידו להרגם ואפ"ה כתב דעביד אינש דגזים ושפיר כתב הרמ"א דעל מה שכתב הרמב"ם בין אונס ממון ובין אונס הגוף מיהו י"ח והיינו דבאונס הגוף דבידו לעשות בבירור ואפ"ה כתב המהרי"ק דגזים ולא עביד וע"כ לא כתב המהרי"ק דיש לחלק בין דבר הברור רק לשיטת הר"ח ור"ה דס"ל דהפחידו בדברים שבידו לעשות הוה גיזום ע"ז כתב דבנדונו אפשר דגם הם מודו ומטעם דאין הדבר ברור בערכאו' אבל הוא בעצמו סובר דאף בדבר שבידו לעשות וכמו באונס הגוף אפ"ה לא חשוב גיזום דגזים ולא עביד וכמו שהביא ראי' מן המרדכי בהנזקין ובאמת כתב דמהר"ם וראבי' חולקין על ר"ת ור"ה והמעיין בגוף התשובה יראה דדברי הרמ"א נכונים:

מהרי"ק בשורש קל"ג בדבר שהשתדל שמעון טובת ראובן בחנם ובאמצע חזר והכריחו ליתן מעות כתב דהוה תלוה וזבין משום דע"י זה ישתדל לראובן בקשתו ע"ש ובמלמ"ל פ"ו מזכייה הלכה כ"ד כתב כיון דלא הוה הנאה בשעת מעשה לא הוה כתלו' וזבין וכתב ראי' מהא דכתבו בתוס' ד"ה קדיש ודוחק לומר דביאה חשוב הנאה ועוד דא"כ אמימר לא אמר רק בכסף וביאה ולא בשטר ואם איתא הא בשטר ג"כ יבא הנאת ביאה אח"כ וע"כ דלא חשוב הנאה ע"ש ולפענ"ד יש לדחו' ראייתו מהתוס' דבאמת השתא קיימינן דבשביל שעשה שלא כהוגן קנסוהו והש"ס מקשה תינח בכסף אבל בביאה מא"ל והיינו כמו שפירש רשב"ם והתוס' שם דביאה כבר עבד ומאי עבדית בי' ונמצא זה דוקא מה שכבר עשה תו לא מצי מפקע להס"ד דלא ידעינן דעשאו ב"ז אבל לענין שיבא עליה אח"כ זה ודאי יש לאל ביד חז"ל לקנסו שיתן לה גט או שיהי' אסור בתשמיש בשביל דעבד שלא כהוגן וא"כ אין כאן קושיא דלא יהי' הנאה אח"כ דזה אף לאמימר יש כח ביד חז"ל לאסרו מכאן ולהבא ואמימר לא אמר רק דקידושין חלין וצריך גט וא"כ שפיר הקשו דבשטר לא נתן לה כלום ובמה חלין הקידושין כלל וז"ב. ובזה יש לומר הא דציינו התוס' על קדיש בביאה מא"ל ולא הקשו על אמימר גופא דסובר דהוה קידושין דשם הקושיא יותר חזקה וכבר התפלא בזה המלמ"ל פ"י ממכיר' ע"ש ולפמ"ש א"ש דהי' אפשר לומר דאמימר סובר דהקידושין חלין לגמרי ולא קנסוהו כלל וא"כ גם בשטר חשוב תנא' ביאה שיבא אח"כ אבל הרי חזינן דהש"ס סובר דבקדושי