דברי שאול חלק לשבעה נז

בפירוש אזלינן בתרי' לענין שירד לנכסי הלוה בלא ב"ד לאפוקי אם אין מנהג בעיר דיש לפרש דברי השטר שהכוונה באם לא ימצא דיין וז"ב לפענ"ד:

(בנוסח השטר) ואחריות שח"ז קבלנו בש"ע סי' ס"א ס"ה בהג"ה קאי לכל כללא בתחלת ענינא עיין בסמ"ע ובש"ך שם ולפי דבריהם לא קאי על הנאמנות ולפענ"ד נראה דאפכא מסתבר דכוונת רה"ג דאף דהסופר לא ידע לאחזוקי כראוי ולכתבו בפירוש דקיבל עליו האחריות והנאמנות וכל הדברים אנן מפרשינן כוונתו דקאי לכל מה שנכלל בתחלת ענינא היינו מה שפירש בשטר בתחלה ע"ז קאי מה שקיבל למטה וקיימו למטה מה שקיבל למעלה וז"ב לפענ"ד ולפ"ז מ"ש ברמ"א דנאמנות בהלוה לא מחשבינן עד דמפרש היינו אם לא נתפרש למעל' לא קיבל למטה אף שכתב ואחריות שטר דנן קיבל עליו עד שיפרט למעלה כל דבר אז אף שלא פירט למטה מועיל וז"ב ודו"ק:

עוד נראה לי דכוונת רה"ג דקאי לכל כללא בתחלת ענינא או בסוף ענינא היינו שקיבל על עצמו בכל תוקף שיוכל להמצא בענין זה כמו שיהיה משועבד באחריות כל נכסיו שיש לו בבית ובשדה כל מה שיכלול ענין אחריות אבל לא שנאמר שכלל בזה שהי' לו נאמנות שזה אינו כולל ענין אחריות וכדומ' דבר שאינו מבואר בענין נאמנות ועיין בסי' ע"א שם נראה מבואר כמ"ש בכוונתו:

(סי' ל') לענין שטר מכירת ס"ת כתב הנ"ש דרש"י בשבועות דף מ"ו כ' דא"צ שטר מכירה דיכול לומר לקוחין הן תמהני מדוע לא כתב דזה דוקא לרש"י אבל שיטת התוס' הוא דכ"ש שאר ספרים דעשויין להשאיל דאמר מר וצדקתו עומדת לעד זה המשאיל ספרים וא"כ לדידהו פשיטא דאינו נאמן לומר דלקוחין הם דהם עשויין להשאיל וה"ה ס"ת ועיין בחו"מ סי' ע"ב בדין דברים העשויים להשאיל הביא הב"י שם שני הדיעות האלו ומיהו בלא"ה שפיר כתב הנ"ש דבס"ת פשיטא דצריך שטר דעומד בבה"כ ואין אחד מהם מוחזק והביא דברי הרש"ל סי' ט"ז ושו"ת ש"י סי' מ"א ונ"א ע"ש ויפה כתב דאנן קי"ל כש"י כמ"ש הש"ך ביו"ד הלכות צדקה והט"ז באו"ח סימן קנ"ג גם הוא חולק על הרש"ל ועיין במג"א שם:

(סי' ל"א) בנוסח שטר מכירה. עומקא ורומא. עיין במשנה ובחו"מ סי' רי"ד באמת שכן מבואר שם דצריך לפרוט כן דאל"כ אמרינן מדשיירי' לא קנה. אמנם לכאור' מצאתי תקנה שא"צ לפרוט ממ"ש רמ"א שם ס"א וכ"ז לא מיירי אלא בשעת המכר או מתנה אבל מי שהודה. שמכר ביתו או נתנו לחבירו הכל בכלל דא"צ להודות רק על הכלל ולא על הפרטים והוא מהרשב"א וא"כ יכול לכתוב בלשון הודא'. איברא דהסמ"ע שם ס"ק ה' דעתו דלא מהני זאת רק במי שהודה דרך סיפור בעלמא אמרינן דא"צ להזכיר הפרטים אבל אם בזה מקנה לו הבית שוב צריך להזכיר הפרטים ודייק כן מהרשב"א שכתב אם כתב והודה לו במספר מה שהי' משמע דמיירי בדרך סיפור וכתב שגם הרמ"א כוון לזה רק שקיצר בלשונו:

והנה לכאורה נראה כן מלשון הרמ"א שכתב וכ"ז לא מיירי אלא בשעת המכר או המתנ' אבל מי שהודה שמכר ביתו וכו' משמע דבשעת המכר לא מועיל הודא'. אמנם באמת גוף דברי הסמ"ע לפענ"ד העיקר דאף בהודא' בעת המכר נמי מועיל וכמ"ש הט"ז שם להשיג על הסמ"ע דראיית הרשב"א הם ע"ז העיקר כמ"ש שם ומ"ש הסמ"ע לדייק מלשון הרשב"א ע"ז לא השיב הט"ז רק שדייק מתחל' לשונו להיפך ע"ש. אך לפענ"ד בלא"ה א"ש דלולא דמסתפינא הייתי אומר שגרם זאת להסמ"ע שהי' לפניו הנוסחא ברשב"א אם כתב והודה במספר מה שהי' בבית וא"כ משמע שהודה אח"כ במספר אבל לפמ"ש הוא לפנינו הגירסא כמספר משמע דהי' בשעת המכר ורק דהודה כמספר מה שהי' וא"כ אדרבא משמע דהי' בשעת המכר דאל"כ לא שייך כמספר מה שהי' דהא באמת כבר הי' ובלא"ה אין כוונת הרשב"א דהודה כמספר וזה הי' הודאה בדרך הסיפור אבל זה אינו מגוף השטר רק שהרשב"א כתב כן דהודא' הי' כעין מספר וא"כ ממילא לא שייך דברי הסמ"ע וז"ב והבן ובאמת מ"ש הרמ"א בשעת המכר היינו דמסתמא בשעת המכר אין דרך לכתוב בהודא' כמ"ש הט"ז שם בישוב לשון הרמב"ם אבל מי שרוצה לכתוב בעת המכר בלשון הודאה ודאי מועיל ועיין בש"ע חו"מ סימן סמ"ך ס"ג בהג"ה דבהודאה אין מדקדקין כיצד נתן ע"ש ושם משמע דאף בעת המכר והמתנה נמי מועיל מספר וכמ"ש הט"ז:

(סי' ל"ז ס"ק ד') מ"ש הנ"ש דלא שייך השטא' והשבע' עיין בח"מ סי' ר"ן סעיף ג' ובסמ"ע ובש"ך שם:

הנ"ש (סס"ק ז') הביא תשובת ש"י סי' ג' לענין מי שאין לו יורשים ומצו' ועיינתי שם והנה כתב והשיג על השואל וכתב דתלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש סי' רנ"ו לענין גר אי יכול ליתן במתנ' הואיל וליתיה בירוש' ע"ש ובמח"כ דבריו תמוהים דשאני התם דליתי' בירושה כלל דרחמנא אפקרי' לזרעי' וכ"ש לשאר יורשיו אבל כאן איתי' בירושה, לשאר קרובים ואין לך אדם בישראל שאין לו יורשים ולכך איתא במתנה ושפיר כתב השואל דזיל קרי בי רב הוא וז"פ ואולי מיירי בגר