דברי שאול חלק לשבעה נו

לו בשטר בין אתי מחמתיה ובין לא אתי מחמתיה ומה שהשיג על הת"ה דא"כ היאך כתב הרא"ש דיכול למחול גם בזה לפענ"ד צדקו דברי הסמ"ע דאעפי"כ יכול למחול כיון דעשה עיקר להמלוה הראשון ומ"ש הש"ך דמהת"ה שם משמע דא"י למחול ע"ש באמת המעיין שם יראה דלא כתב כן רק הביא כן בשם הראב"ד והוא הדיעה המובא בש"ע סעיף כ"ו אבל הי"א שם הוא דיכול למחול ולשיטתיהו מהני מחילה גם בזה וכמ"ש הסמ"ע שם וקצת ראיה דיכול למחול דאל"כ מאי קאמר הש"ס בב"מ דף ך' ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח יכול לחזור ולמחול ואכתי קשה דלמא כתב בשטר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דלא יכול למחול וע"כ דאף בכה"ג יכול למחול מיהו כבר כתבו הקדמונים הרשב"א בגיטין משום דבזמניהם לא היו רגילים לכתוב בשטרות כן וכ"כ הנמק"י שם בב"מ א"כ אין ראיה גם תמהני על הש"ך מדוע העלים עיניו מהת"ה שהביא ראיה מהתוס' דבכתיבה לחוד קני מהא דהקשו בתוס' דבשטר שכתוב ע"ש הלוקח קני בכתיבה לחוד וה"ה בזה ע"ש והיא ראיה ברורה והרי הש"ך כתב כאן דאף אם בכתוב ע"ש הלוקח לא מהני מהראוי שיהיה מועיל בכאן וא"כ אם בזה כתבו התוס' דמועיל מכ"ש בנ"ד גם הש"ך בעצמו הביא דברי הרא"ש בתשובה שכתב בהדיא דא"צ כתיבה ומסירה בזה והש"ך הסיב הדברים דקאי לענין הלוה דא"צ כתיבה שיגבה ממנו אבל פשטת הלשון אינו מורה כן וכן הבין הגד"ת בלשון של הרא"ש שם כמ"ש הש"ך שם באופן שלפענ"ד דברי הת"ה והרמ"א נכונים מכל צד בזה. ומאחר שזכיתי ליישב דברי הרמ"א והת"ה בהך דינא אבאר ג"כ בדינו השני דכתב הת"ה ורמ"א דמועיל חליפין בשטר כזה והנה הש"ך שם הפליא עליו והנה מה שתמה על הת"ה דהבין דרה"ג סובר דחליפין מועיל והם דברי הגה"מ והוא באמת דברי רה"ג בעצמו. הנה לפענ"ד גם הת"ה הבין כן רק דכללות דברי הת"ה הוא כיון דנמצא דעות בסתם שטר אי נקנה בחליפין דדעת בה"ג דאין נקנה באגב ממילא גם בחליפין אינו נקנה דגרע מיניה ורה"ג כתב בשם הגאון דנקנה רק שהוא כתב דלא ברירא ליה אבל עכ"פ כתב דבתשובת הגאונים נמצא דנקנה בחליפין ולכך דקדק הת"ה וכתב דמה שדקדקנו מרה"ג סתור דהא רה"ג גופא כתב בשם הגאון איפכא היינו לענין הדין נמצא ברה"ג בעצמו בשם הגאון להיפך כיון שכן עכ"פ בשטר כזה מהראוי שיקנה עכ"פ לכל הדיעות ומ"ש הת"ה מהתוס' ב"ק דכתב דצ"ע אם יקנה בחליפין וכתב הש"ך דכוונת התוס' אם נמצא כן באיזה מקום וא"כ ממילא דאינו נקנה הנה המעיין בפסקי התוס' שם יראה דספוקי מספקא ליה להתוס' בזה ע"ש ומ"ש הש"ך דמדברי רה"ג נראה דגם בחליפין אינו מועיל דאל"כ אכתי יקשה דלמא הקנת' בחליפין הנה חלילה להת"ה שיטעה בזה ורק דבאמת גם הת"ה הבין דבסתם שטר לא מועיל חליפין כמו דאינו מועיל אגב לרה"ג וכ"ש חליפין דגרע ורק דהת"ה כוונתו לשטר כזה דנכתב בו לכל מי שמוציאו דמהראוי שיהי' מועיל וא"כ אין כאן קושיא משם דכבר כתבתי בשם הרשב"א והנ"י דבזמניהם לא היו כותבין כן בשטרות וא"כ אין ראיה משם ומה שהפליא הש"ך על גוף סברת הת"ה דמאי רבותא דהאי שטרא מכל השטרות דיהיה מועיל בחליפין כיון דאין גופו ממון לפענ"ד סברת הת"ה דכיון דבשטר כזה הוה כאילו נשתעבד להמוציאו ולכך א"צ הרשא' מהראשון כמ"ש הרא"ש וגם א"צ כתיב' ומסירה להת"ה שם ואף דבכל השטרות בעי כתיבה ומסירה ומטעם דמילי ננהו אפ"ה בשטר כזה נשתעבד לאותו האיש ג"כ והוה כמו המלו' הראשון א"כ ה"ה לענין חליפין דהוה כאלו נשתעבד לו כנ"ל ברור ליישב דברי הת"ה והרמ"א:

(סי' כ"ח ס"ק ד') בלי כח והרשאה הסמ"ע בסי' ס"א ס"ק ב' כתב דאם כ' בפירוש כן בשטר דיוכל לגבות בכל המקומות אף במקום שנהגו שלא לגבות והב"ח כתב דבמקום שנהגו שלא לגבות אין גובין וכן הסכים הש"ך ובסעיף ו' לענין שיש רשות לירד בנכסי הלוה בלי ב"ד כתב הסמ"ע דהיינו דוקא אם אין המנהג פשוט אבל אם המנהג פשוט כן הולכין אחריו והב"ח כתב דאיך יכול לעבור על ד"ת ע"כ כתב דאסור והש"ך כתב דצדקו דברי הסמ"ע דאם המנהג כן מותר ע"ש ודבריו תמוהין דכיון שהסכים לעיל להב"ח דבמקום שאין מנהג בעיר לא אזיל בתר השטר כיון דעובר על ד"ת א"כ מה לי במנהג דפשיטא דמנהג גרוע לעבור על ד"ת לא אזלינן בתרי' כמ"ש המהרי"ק סי' ז' לענין מנהג בירושת הבכור. אמנם לפענ"ד דברי הסמ"ע נכונים בכל זה דלקמן בסי' ק"ג לענין שומא והכרז' כתב הט"ז דאף לדעת המחבר דמעדיף כח השטר ל"ד לאם כתב שיוכל לירד בדיני עכו"ם דלא מועיל דש"ה דעוש' עבירה למקום משא"כ בזה דעיקר כוונת התורה שלא ליתן רשות לירד בנכסיו ואם הוא רצה להתחייב א"ע ומזיק בנכסיו מה איכפת לה לתורה ע"ש ודבריו ברורים ובהגהת הח"ץ נסתבך שם דמה לשון אפילו אבל הוא קאי למטה דאף לדעת המחבר דמעדיף כח השטר אפ"ה לענין לירד לד"ע לא מועיל וז"פ ולפ"ז כאן דעיקר הכוונה הוא לתקנת הלוה אם רצה להתחייב אף בזה מה לנו בזה ולכך באם מנהג