דברי שאול חלק לשבעה נה

י"ב סעיף י"ג וכדומה דהוכרח לפשר בשביל זה וא"כ הפשרה מעיקרא בטעות היתה אבל מה שהיה בטעות ע"י הדיינים שהוא חשב שהדין נוטה אחריו ולא כן הוא ע"ז נכנס בפשר וסבר וקיבל כפי עצת הפשרנים ולא שייך כאן פשרה בטעות כל שהיה בקנין משא"כ בלא קנין דלא אלים הדבר יכול לומר דלא נכנס להשתעבד עצמו בזה ויכול לחזור כמ"ש התוס' שם בהדיא וז"ב. גם מ"ש הנ"ש בישוב דברי מהר"ד אייזינשט בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ק"א דלא חייב לראובן בעד היזיקו ובש"ע סי' ל"ט לענין אם המלוה חוזר ולא רצה להלוות לו כתב הלבוש דחייב לשלם ללוה בעד היזיקו שעשה שטר מכח דד"ג ע"ש הנה המהר"ם מינץ אינו ת"י אבל הדבר פשוט דע"כ לא חייב הלבוש רק שם דברי היזיקו וכן בסי' י"ד שלא הלך אחריו כמו שהבטיחו שם ג"כ ברי היזיקו משא"כ במהר"ם מינץ דלא ברי היזיקו דידין אתו אח"כ וגם עדיין לא נודע אם חייב לו וגם ישאר לו הכתב אח"כ וז"ב:

ומדי דברי זכור אזכור מה דקשיא לי' להלבוש דמחויב לשלם לו אם המלוה חוזר משום דד"ג א"כ אמאי כותבין שטר ללוה בלא מלוה והטעם משום דאין כאן הפסד והא יוכל לטעון שהוא צוהו לכתוב ויחויב עכ"פ לשלם בעד השטר והלא הרשב"א גופא דייק מזה דא"צ להלוות לו דאל"כ היאך כותבין ועיין בב"ח ובש"ך שם ואפשר דלזה לא חייש דלמה יעשה זאת ולא ירוויח כלל דהא גם הוא נתן שכר הכתיבה והרשב"א לא דייק רק דמחוייב להלוות לו ובזה שפיר מרוויח מיהו עדיין יקשה על המחבר דבסי' ל"ט כתב סתם דכותבין ללוה בלא מלוה ובסימן רל"ח הביא שלשה דעות ולדעת הי"א קמאי ס"ל דאין כותבין משום דלא ניחא ליה דליקו בדינא ודיינא וא"כ ה"ה במלוה עכ"פ יטריחו לומר דאתה הרשית לי לכתוב ואף לפמ"ש פסק המחבר כהרשב"א דאינו חייב להלוותו אבל עכ"פ יטריחו בדינא ודיינא וצ"ע:

הנ"ש (ס"ק ו') הביא דברי המהרא"ש סי' ל"א ובמהד"ק כתבתי דמהב"ח והש"ך סי' י"ג לא נראה כן וכעת ראיתי בגוף תשובת המהרא"ש וראיתי דגם הוא מודה להב"ח דלא יוכלו לכוף לברור שלישי בלי דעתם וכמו שהאריך שם בראיות ורק היכא שהבורר השלישי הטה לבבם והסכימו לדעה אחת בזה שפיר כתב דמחוייבים לקיים וטעמו משום דזה דעת הברורים ולא דעת המכריע ע"ש שהביא כן בשם הרשב"א בתשובה הובא בב"י סי י"ג שם לענין נבררי הקהל:

(סי' כ"ו ס"ק ב') אשרנוהו וקיימנוהו. כתב הסמ"ע סי' מ"ו ס"ק ז' דבשנים לא הוה קיום אבל בג' דהוה ב"ד מקיימין חתימתן ואז הוה אח"כ כאילו העידו ששמעו מפי עידי השטר והיינו כשאין עצמן מכירין חתימת השטר אלא שהערים מעידין לפניהם על חתימתן אבל כשהן עצמם מכירין חתימתן הוה כאילו העידו על מנה שבשטר והיינו דבאמ' מיירי בשלשה ורק דנ"מ אם מעידין על החתימו' אי הו"ל אח"כ כמעידין ששמעו מפיהם וא"י לקיימו מתוך הכתב ואף דנתבאר לקמן סעיף ז' דמקיימין מתוך הכתב אבל הריב"ש בעצמו נסתפק בזה אבל כ"ז כשאין מכירין החתימו' אבל כשמכירין החתימות הוה כאילו מעידין על מנה שבשטר ופשיטא דמקיימין מתוך הכתב ועוד איכ' נ"מ טובא אם הוה כמעידין על חתימתן או כמעידין על מנה שבשטר ועיין סעיף כ"ט ס"ק ע' בש"ך ולכך כתב הסמ"ע דהוה כמעידין על מנה שבשטר וז"ב ובש"ך ס"ק י' הבין דהסמ"ע קאי בשנים והשיג עליו אבל לא כן הוא ודו"ק ואף אם כוונ' הסמ"ע בשנים היינו לענין שיהי' העדות עדים ע"ז דאל"כ הו"ל עד מפי עד וכמ"ש הש"ך שם ס"ק ע' וס"ק ז' ועיין בט"ז כאן:

לענין מ"ש בשטרות דלא כטופסי דשטרות עיין בשו"ת ר"י מטראני סימן קכ"ב ח"א באמצע התשובה:

בענין וקנינא מיניה מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ש"א ששאלו מהרב ר' יהודא הלוי דהא וקנינא משמע לשון עתיד שהואו מהפכו להבא והשיב דהיא דוקא היכ' דהוא בתחלת הדיבור אבל כל היכא דהוא באמצע ובוא"ו העטוף משמע לעבר ע"ש ובזה הי' נראה לפענ"ד מה דרצה הש"ס לחלק בב"ב דף קל"ו בין היכא דכתב אקני' וקנינא ובין אם כתוב וקנינא ואקני' ע"ש ברשב"ם שהביא הפירוש דקאי על תיבות אלו ודחה דמה נ"מ בין כתוב כן או להיפך ולפמ"ש הר"י הלוי יש לחלק בין היכא דהוא התחלת הדיבור או סוף הדיבור ודו"ק הטיב:

(סי' כ"ז) איך שמכרתי שט"ח זה. הרמ"א סי' ס"ו ס"א כ' בשם הת"ה סי' של"א דשטר שכתוב בו אני משעבד לך ולכל מי שמוציאו דנקנה במסירה בלא כתיבה והש"ך שם ס"ק יו"ד השיג על הת"ה ועל אא"ז הרמ"א דניהו דא"צ הרשאה משום דעל שמו נכתב אבל לא דיכול לקנות בלא כתיבה כיון דקי"ל בסימן נו"ן דצריך לבא מחמתו וא"כ במה יגבהו ע"ש ובאמת שהסמ"ע כתב דא"צ כאן לבא מחמתו כיון שיש עדים שמכרו לו והש"ך השיג עליו דא"כ למה לא כתב בסימן נו"ן דבכה"ג א"צ לבא מחמתו ואין זו השגה דפשיטא כל שיש עדים שמכרו לו דא"צ לבא מחמתו דהא יש לו עדים ע"ז ועדיף טפי מאם כת