דברי שאול חלק לשבעה נג

[סי' כ"א ס"ק ד'] לי"ח ע' ב"ש סי' קי"ג ס"ק י"א שכ' ראיה להש"י מהטור סי' קי"ח דיכולים היורשים ליתן לה כל הכתובה וה"ה הכא אבל אינו ראיה דש"ה דמסתמא לא עקרינן כח הכתובה דהוא מן הדין וכמו בכל ספק תקנה דמעמידין על הדין וכמ"ש הרא"ש שם וז"ב:

בשו"ת ש"י סי' א' האריך אם גובית מנכסיה דאבוה דאבא אף שראוי גובה אפ"ה כאן הוה ראוי גרוע ע"ש ולפענ"ד דבריו תמוהים לחלק בין ראוי לראוי דהרי סתמא נקט בשטר ח"ז בראוי ומשמע מכל ראוי ולדבריו משכר פעולה לא תגבה דגרוע משאר ראוי אלא ע"כ דסתם כוונת השטר מפרשינן לכל ראוי ומש"ס בכורות דאמרו דבכור אינו גובה אף מאבוה דאבא ראיה דבכה"ג רק ראוי מקרי וכמ"ש בעצמו ומ"ש לדחות מפירש"י דכתב דמחמת ספק הוא ש"מ דאבוה דאבא ראוי גרוע מקרי דאל"כ הוה ליה לחלק בכה"ג דזה ראוי טוב ע"ש הנה כמה הוא מהפך מדלא קאמר דזה ראוי טוב ש"מ דהוא ראוי גרוע והוא מהופך מקצה אל קצה וכוונת רש"י הוא כפשוטו דשם כיון דספק הוה ספק אם יבא הוה ראוי גרוע וכאן הוה ראוי טוב דמצוי בודאי שיפול וכן פירש בפירוש המשנה להרמב"ם הרי בהדיא דאדרבא דזה הוה ראוי טוב ורק דמכל מקום ראוי מקרי וע"כ דברי הש"י אינם לפענ"ד וגם המהר"ם פדוואה חולק עליו כמו שהביא שם ועיין שו"ת עבודת הגרשוני:

בשו"ת ש"י סי' ע"ד על אחד שקיבל בק"ס לתת לבתו שטר שהוא כח"חז ועתה רוצה ליתן סך הנהוג אלף זהובים והבת טוענת שחח"ז יגיע יותר מאלף ופסק דהדין עם הבת דאל"כ לא קיים הק"ס שהרי אינו מגיע לחח"ז ע"ש ולפענ"ד נראה דא"צ ליתן רק אלף זהובים דהרי באמת כל קנין אתן לאו כלום הוא ואף הוא אינו מחויב לקיים כמ"ש בת"ה סי' רמ"ה ועיין בש"י סי' ב' שפסק בהדיא לענין שח"ז שכתוב בתנאים דהוה קנין אתן וא"כ כל עיקר דתוכל לחייבו מכח שעשה עליו חוב ורק שהברירה בידם לסלק בחצי ח"ז וכמ"ש רמ"א באהע"ז סי' ק"ח וכיון דמכח החיוב קאתי עלה א"כ הא סתם חיוב הוא רק אלף זהובים ואדעתא דהכי קיבל ק"ס ומ"ש שיהא כחח"ז היינו שעשה כן לטובת היתומים שיהיה הברירה בידם כמ"ש הרמ"א באהע"ז סי' קי"ג ואם חלילה יענו יהי' הברירה בידם ליתן חח"ז לכך עשה כח ח"ז אבל לא לטובתה ומ"ש הש"י בסי' י"ב דאינם מחויבים לקיים היינו בסתם שח"ז שלא עשה בדרך חיוב כנלפענ"ד ועיין בסי' ס"ב בתשובותיו:

[סי' כ"ב] בדין חליצה הנ"ש (ס"ק א') האריך לחלוק על רמ"א סי' קס"ה וטען הרבה ולא תירץ ונבא אל קושייתו מ"ש על הרמ"א דכ' דסוגית הש"ס והירושלמי פרק האשה שנפלו משמע דהיבם הוא היורש וע"ז כתב דהת"ה סי' ר"ך דייק איפכא הנה אמת נכון הדבר דהת"ה דייק איפכא אבל באמת גם המהרי"ו כתב דמש"ס משמע דשייך ליבם מהא דאמרו ולימא אח אני יורש דמשמע דהיבם יורש מכח האח והט"ז כתב דכיון דיורש מכח האח א"כ האב קודם אבל מ"מ הש"ס אמר אח אני יורש וע"כ צ"ל כיון דהוא מייבם או חולץ שייך לו וגם מהא דמפרש הש"ס זיקה ספק ארוסה עושה משמע דהאח יורש מכח הזיקה וכמ"ש מהרי"ו שם וגם זה דחה הט"ז בקש אבל עכ"פ על הרמ"א אין כאן תימה ומ"ש מהא דאמרו החולץ ה"ה כשאר אחין לנחל' וקאמר פשיטא ולא קאמר שום הו"א דיהי' להחולץ והנה זה כתב שלא בדקדוק דבאמת הש"ס קאמר שם סד"א להוי במקום יבום ולשקול כולה קמ"ל ואחר כך מסיק דסד"א דהואיל ואפסד' מיבום לקנסי' קמ"ל וא"כ עכ"פ כולו אינו נוטל מחמת זה דאפסדה מיבום וא"כ לדידן דלא שייך יבום לא אפסדה ולכך שייך ליורשי היבם גם מה שהקש' על הא דכתב וכ"ז במקום שאין כופין לחלוץ הא אפי' במקום שאין כופין פסק בסי' קס"ה דצריך ליתן לה הכתוב' למ"ד מצות חליצ' קודמת כן הקשה הב"ש ג"כ אבל ל"ק דשם מיירי במקום שאינו רוצה לחלוץ ולא יוכל לכופו בזה צריך ליתן לה הכתוב' עכ"פ וכאן מיירי שרצה לחלצ' רק שלא הספיק לו הזמן דא"כ אינו מחויב ליתן כלום כ"ז שלא חלץ למ"ד דאין כופין לחלוץ אבל למאן דכופין ולא הית' ראוי' להתייבם אינו יורשה ומ"ש פעם שנית על הרמ"א דהת"ה דייק איפכא כבר הקשה כן וכבר כתבתי ליישב ולא בהכפל הדברים יתחזקו הענינים ומ"ש על דברי רמ"א בסי' קס"ג שכתב ואפי' קודם שחלץ אם תפס האב ואמר קים לי כמ"ד מצות חליצ' קודמת אין מוציאין מידו דבמה מיירי זה פשוט דמיירי במותר הנכסים והאב טוען שיחלוץ ליבם והוא במקום שאין כופין על החליצ' וקמ"ל דאם תפס אין מוציאין מידו וכ"נ מהב"ש ומ"ש אבל יש תקנה שהחולץ יש לו חצי הנכסים היינו דלא שייך לאב רק להחולץ משום דירצ' לחלוץ וכמו שנרא' מדברי הרמ"א דמחמת התקנ' שייך להחולץ ולא להאב והב"ש נתקש' התם ולפמ"ש ל"ק מידי ודו"ק:

ומ"ש הת"ה סי' ר"ך דמשמע מפרק האשה שנפלו גבי' יבמה שנפל' מבי פומבדיתא דלא שקיל טפי מכל אחין לא זכיתי להבין דהיכא מוכח משם אבל עכ"פ מ"ש הנ"ש דהת"ה דייק דשייך לאב מש"ס הנ"ל אני לא מצאתי שם