דברי שאול חלק לשבעה נב

יש ליישב דע"כ לא כתב הרמב"ם דבנשוא' מועיל קנין רק לפי המסקנא דמוקמינן בכותב לה ועודה ארוס' וא"כ אם בארוס' מועיל כתיבה לחודי' ממילא כל שעש' קנין לטפויי אתא ומועיל אף לפירי כמ"ש בש"ס שם דמגופ' של קרקע קנו מידו ועיין בה"ה וא"כ בנשוא' דגרוע' מן הארוס' חד דרגא כמ"ש הכ"מ דא"כ אין בין ארוס' לנשוא' כלל וא"כ לכך לא מועיל אף בקנין רק למכר בלבד אבל להס"ד דאף בארוס' אינו מועיל כלל כתיבה א"כ גם הקנין לא הוה לטפויי דצריך לגוף המכר וא"כ ממילא בנשוא' דגריעא מארוס' אף למכר לא מועיל אף בקנין ולכך. לא יכול לאוקמא בנשואה ובקנו בקנין דלא מועיל כלל ואדרבא מדברי הש"ס יש ראיה דלא כה"ה דהרי הש"ס שם אמר תני ר"ח האומר לאשתו וכי כתב לה מאי הוה והתניא וכו' והקשה המהרש"א דלמאי הקדים הא דאר"ח. וכתב דאי לאו דר"ח הו"א מאי כותב בקנין ובקנין בודאי מועיל אבל ר"ח דאמר דכותב היינו אומר ע"כ בלא קנין מיירי וכבר קדמו הר"ן ולדברי ה"ה היאך יכול לפרש בקנין דא"כ גם לפירי הי' מועיל לשיטת הרמב"ם דבנשואה מועיל אף לפירי וע"כ דא"מ לפירי ולס"ד מתניתין מיירי בנשוא' ולכך שפיר הקדים זאת ולבסוף דמוקי בארוס' היינו משום דמיירי בלא קנין דמאי כותב אומר וכמ"ש ודו"ק:

התנה שלא יירשנה כתב הרמב"ם דתנאו בטל אף דירושת הבעל דרבנן חז"ל עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכל תנאי שהוא בשל ירושה התנאי בטל דכתיב לחקת משפט והראב"ד השיג צליו דבלא"ה בטל דלא יוכל לסלק כמו מירושת אביו. ולפענ"ד אין זה השגה דרבינו סובר כפירוש התוס' דבנחלה שלא בא לו מצד משפחתו יכול לסלק עצמו וכמו שנראה מדבריו פכ"ג מאישות ומכ"ש אם סובר לחלק בין תורה לדרבנן א"כ הוצרך לחיזוק דאל"כ הוה דרבנן. והנה לכאורה קשה מה בכך דחז"ל עשו חיזוק הא בשל תורה גופא בממון תנאו קיים ובשלמא בהתנה לפחות מן הכתובה שכתב טעם זה והקשה כן הב"ש אבל כבר כתב הלח"מ דהוה איסורא דב"ז אבל כאן דהוא ממון קשה אך באמת לכך כתב הרמב"ם ז"ל דתנאי בירושה התנאי בטל וא"כ אי היה תורה היה בטל ולכך גם כעת בטל וזה נראה שכוון ה"ה ליישב והלח"מ כתב שכפל הלשון אבל באמת המעיין בלשונו הצח יראה שכוון למ"ש:

ובזה מיושב הטיב הא דכתב הרמב"ם הטעם לחקת משפט והא כאן לא שייך זאת כמ"ש הה"מ דמי שהוא היורש שייך לחקת משפט אבל כאן היא מתנה שהבעל לא יירש ועיין ב"ש ולפמ"ש אתי שפיר דכוונתו דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם כמו בירושה שיורש ודאי כגון בנו דכמו דשם בודאי לא יוכל להתנות משום דכתיב לחקת משפט ה"ה בזה חז"ל עשו זאת כירושה ודאי וז"ב וגם ה"ה כפי הנראה כוון לזה:

ובזה מיושב מה שהקשה הלח"מ שם דא"כ הי' לו לומר הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה. רק דרב סובר דירושה מה"ת ובטל משום דכתיב לחקת משפט. ולפמ"ש אתי שפיר דאם מה"ת הוא א"כ ל"ש כלל חקת משפט כמ"ש הה"מ דהא הוא התנה שלא יירש כלל ולכך הוצרכו לומר דחז"ל עשו חיזוק וא"כ עשו כירושה ודאי וז"ב:

ובזה מיושב קושית התוס' שם שהקשו דא"כ אמאי לא עשו חיזוק לגבי פירי ולפמ"ש א"ש דהא כיון דסובר דתנאו קיים אף בשל תורה א"כ איך שייך חיזוק הא גם בשל תורה תנאו קיים ורק בירושה עשו חיזוק דיהיה כירושה ודאית ולכך אמר יותר משל תורה:

ובזה מיושב מה דאמר התם ורב סבר אף בדרבנן תנאו בטל ופירש"י פירות והקשו בתוס' דא"כ רב דלא כמאן דגם ר"י סובר דבפירות מועיל תנאי דפירי ל"ש ולא עשו חיזוק. ולפמ"ש אתי שפיר דלר"י דסובר דבממון תנאו קיים ורק בכתובה עשו חיזוק יותר משל תורה ושפיר אמרו דבפירי דל"ש לא עשו חיזוק יותר משל תורה אבל לרב דס"ל בדאורייתא תנאו בטל ממילא גם בפירי עשו חיזוק כשל תורה וז"ב:

והנה הה"מ כתב דלפי דבדין ירושה חוץ מאשה אי בעי ליתן במתנה נותן אפילו בע"כ ובתורת ירושה אף מדעת היורש א"י לתת לכך כתב הרמב"ם דהוה חקת משפט והקשה הלח"מ דלמה כ"כ ומאי בעי בזה. אמנם נראה ביאור דבריו דהנה הטעם דחוקת משפט לא נודע אך נראה דכיון דאם רצה ליתן במתנה נותן אף בע"כ ובירושה אינו נותן אף מדעתו זה חק ולכך קראו חקת משפט וז"ב בכוונת ה"ה שביאר דברי רבינו מפני מה קראו חקת משפט ולפ"ז באשה דאינה רשאית לתת במתנה א"כ לא שייך הטעם דחקה דהרי אינו חק כלל וצ"ל דחז"ל עשו חיזוק כאילו היתה ירושת התורה דבנו דהוה חק:

ובזה ממילא מיושב קושית הלח"מ פעם שנית דאם רב סובר דירושת בעל מה"ת א"כ ל"ש חקת משפט כלל דהא בכתובה אינו חק כלל דהא אינה רשאית לתת כלל משלה בחייה ובמותה אף במתנה וע"כ דסובר דאינו רק מדרבנן וחז"ל עשו חיזוק כאילו היה ירושת בנו ובזה ממילא מיושב קושית התוס' וכנ"ל ודו"ק: