דברי שאול חלק לשבעה מט

הטור וכן הוא בנוסח הרמ"ע שם א"כ ממילא א"צ לידע המקום דכתב כן בפירוש וע"כ השמיטו הטור והרמ"ע זאת:

ברמ"א סי' ס"ו כתב ועיין לקמן סי' קע"ז דבמקום שאין מגרשין בע"כ הי' אפשר להקל בכתיבת כתובה אבל אין המנהג כן ואין לשנות והנה במלמ"ל פ"ו מאישות הקשה דא"כ משכח' לה שתמחול הכתוב' ולא יהי' ב"ז כגון שישבע שלא יגרש' ומאי הקשו לו לרי"ף הובא בר"ן בפ"ז מכתובות דאיך תוכל למחול ובאמת שאף לדברי הד"מ בזה"ז דאיכא חר"ג והיא גזיר' כללית טפי איכא להקל משבועה דקיל לי' טפי הואיל שאינו מפורסם לכל וגם הב"ד לא ידעו שנשבע וגם דלא פלוג חז"ל משא"כ בזמן הזה דהיא גזירה כללית ול"ש ל"פ ובאמת שכפי הבנת המלמ"ל הי' לו טפי להקשות דהא בש"ס ב"ק דף פ"ט ע"ב גבי חבלה בבעל' הא מני ר"מ הוא ואכתי תזבין כתובתה והוא ישבע שלא יגרשה וכעין תקנה זו כתבו בתוס' שם ד"ה כל וע"כ דלא מועיל ומ"ש בתוס' שם שתשבע היינו משום דשם ל"ש ב"ז דהא אי מגרש לה יצטרך לתת לחובל כדאמרו שם ודו"ק:

ומה שהקש' המלמ"ל שם על תירוצו של הר"ן שם דתירץ דניהו דאסור למחול אבל שפיר אמרו דמוחל' ובדעבר' ומחלה והקשה מהא דדייק הירושלמי במגל' כותבה אלמא דמותר בעשיי' מלאכה אלמא דלא אמרי' דעבר כן נראה כוונ' המלמ"ל שם אם שלא ביאר דבריו אבל לפענ"ד יש לחלק דשאני הכא דאין האיסור מצד עצמו רק מחמת גזירת חז"ל שלא יהי' ב"ז וגם יוכל לכתוב לה כתוב' אחרת משא"כ התם דאם אסור בעשיי' מלאכה היאך כתב וז"פ:

בנוסח הרמ"ע שם כתב אנסיבא לי' מקדמת דנא כד הות בתולתא ואח"כ כתב דהנעלת ליה מבי נשא והוא שלא בדקדוק דאם הנעלת לי' בחיים מהראוי לכתוב מבי אבוה וכמבואר ברמ"א כאן ואף דבדיעבד כשר אבל הנוסח ראוי להיו' מתוקן ע"פ הדין ומ"מ בכמה ענינים נוסחתו יותר נכון מנוסחת הנ"ש יעו"ש:

(סי' ט"ז א') מוסיף מעכשיו כתב הנ"ש דאף אם יכולה למחול התוספ' אבל המנה והמאתיים בודאי א"י למחול דהוה ב"ז מיהו הביא בשם המהרי"ק דדוקא בשעת נשואין הוא דא"י למחול דאפשר דמוכרח' למחול שמא לא ישאנ' ולא סמכה דעתה אבל לאחר הנשואין יכול' למחול דמדמחל' חזינן סמיכת דעתה דאל"כ למה לא תחוש שמא יגרשנה והדברים תמוהים דא"כ איך אמרו פרק החובל הא מני ר"מ דאמר אסור לאדם וכו' והא שם אחר הנשואין ואף דאפשר לומר דגם שם היא מוכרחת למכור מפני החבלה ובאמת תחוש שמא יגרשנ' מ"מ עדיין היאך שאלו לרי"ף במוחל' כתובתה דאיך יכולה למחול הובא בר"ן שם ואמאי לא כתב דמשכח' לה אחר, הנישואין ושם מיירי באמת כן ולכך אין לה כב"ד וע"כ דאף בכה"ג א"י למחול וכן נראה מכל הפוסקים באהע"ז סי' ק"ה דא"י למחול ובאמת גם הנ"ש לא כתב רק דכמדומ' לו שכתב המהרי"ק כן אבל חליל' להמהרי"ק שיאמר כך וגם מ"ש הנ"ש דלדברי הרמ"א בסי' ס"ו דבזמן הזה אפשר להקל בכתיבת כתוב' ה"ה דיכול לפחו' לה ג"כ מטעם זה תמהני דהרי הרמ"א כתב בלשון אפשר וסיים דאין לשנות והטעם דל"ד חר"ג לאיסור תורה וכמ"ש הח"מ והב"ש שם ומכ"ש בזה דפוחת משיעור הכתוב' דודאי אינו רשאי ושמא יעליל עלי' בעלילו' ויהי' מותר לגרשה וחלילה לומר כן:

עיין במהרי"ט חלק אהע"ז סי' ב' האריך באם נפחת מהמטבע איך משלמין הכתוב' והאריך שם דאמאי לא נימא דמקולי כתובה שנו כאן וחילק ולא הביא דברי הרמב"ם פ"ד ממלו' דכתב שדין כתוב' בפחת וביוקר שוה לשאר חוב ע"ש (שוב אחר שנים רבות ראיתי שבתוך אריכו' דבריו הביא דברי הרמב"ם האלו וכל רז לא נעלם ממנו) גם מ"ש דדברי המהרי"ק דתוס' שליש מה"ד הוא וכתב דכל הטעם דמוסיפין כדי שיוכל להשתכר והא קיי"ל דאין רשאי למכור משום שבח ב"א ובאמת המהרי"ק עצמו הרגיש בזה וכתב דמאחר שהם עומדים לימכר מוסיפים שליש עליהם והד"מ בסי' ק' חלק על הב"י וקי"ל כן כמ"ש בהג"ה שם וכן הסכים הנ"ש כאן וכדבריהם נראה עיקר:

[ד'] וכל צעיפיה הנ"ש האריך דיש חילוק דבגדים שלא שמה לו בכתובה אין להם דין צ"ב וכ"כ הב"ש בסי' ס"ו ובסי' ע"ז וכן עיקר גם מ"ש דיש חילוק אם שמין אותו בפרוטרוט אבל אם לא שמו אותן בפרוטרוט מחזירן כמו שהם זה כתב עפ"י דברי הש"ע סי' פ"ח והוא לפמ"ש הב"י שם ובתשובתו לחלוק על המבי"ט אבל המהרי"ט באהע"ז סי' ג' וסי' וא"ו כתב שהסכימו כמה גדולים לדברי אביו וגם הוא הסכים כן וכן נראה עיקר דלא נדחה כל דברי הגדולים בגילא דחיטא:

(סי' י"ז ס"ק ב') ושלא התפיסה צררי ובנצ"ב כ"ז שהם בעין בודאי נוטלת אותם בלא שבועה אבל אם אינם בעין כתב הב"ש דתליא בפלוגתא בטעם דשבועה אם נימא דנשבעת על הכתובה מחמת שהיה תנאי ב"ד א"כ בנצ"ב לא שייך זה וכ"כ המהרשד"ם אבל אם הטעם מחמת שמא התפיסה קודם מותו ולכך במ"פ לא חיישינן לזה ממילא גם בנצ"ב שייך זאת ע"ש. והנה לכאורה לפ"ז דברי התוס' בב"ב תמוהים שהקשו