דברי שאול חלק לשבעה מז

ודירה כותבין בה"א לבסוף וערסא באל"ף והטעם דזה לה"ק וזה תרגום ובנוסח הרמב"ם כתוב לאינתו ביו"ד דלא כנ"ש וגם בתחלה אמר להדא בתולתא כלתא ג"כ דלא כנ"ש:

(ס"ה) כחומר כל שטרי כתובות מ"ש הנ"ש דמ"ש הרמ"א בסי' ק' דא"נ לומר פרעתי נגד הכתובה הוא דוקא הכתובה לבד לא נגד נדוניא ותוספת לכאורה תמוה הא הרמ"א כתב שם ל"מ הכתובה אלא אף התוספת מיהו שם מיירי בתוספ' שליש שנכלל עם הכתובה אבל לא התוספת על הנדוניא כמ"ש הב"ש שם וע' בח"מ וב"ש שם. עוד הביא הנ"ש שם תשובת הרשב"א בתולדות אדם דאף אם העמיד לה ע"ק על הכתובה אפ"ה אינו מועיל ואסורה לדור תחתיו ותמהני דמאי שייטי' כאן אך מפני שחשב שמציאה מצא העתיקו שלא במקומו ובאמת הב"י בסי' ס"ו והרמ"א שם העתיקו דין זה בשם הרשב"א ע"ש בס"א:

הנ"ש הביא (בס"ק ע"ג) דברי הסמ"ע סי' מ"ה ס"ק ח' בשם הרשב"א דאם חותמין עצמן במס"ק על שם החתן מועיל שהרי הוא עד בדבר והקשה דמה מועיל מה שחותם במס"ק הא עדיין צריך קיום ב"ד ולא ידעתי מה הוא שח דכוונת הרשב"א הוא שמועיל מ"ש במס"ק ובאמת צריך קיום גם מ"ש דמ"ש הרשב"א אלא שמכוער הדבר אפשר שכוונתו למ"ש לא ראה דברי הרשב"א הובא בב"י שמסיים דאפשר שיחתום קרוב ונפיק ריעותא ע"ש וז"פ:

במחודשים (א') דעת הנ"ש דסעודה שאוכלים לפני המילה הוה סעודת מצוה לענין נדר והמג"א בסי' תר"מ חולק עליו והדין עמו דמ"ש הנ"ש דמקרי סעודת מצוה רק שאינו של שמחה תמהתי דהרי במהרי"ק שם מבואר דזה אינו אלא מנהג בעלמא הרי דאינו מקרי סעוד' מצוה וישוע הבן לא מקרי רק או פדיון הבן או סעודת מילה עיין ב"ק דף ע"ט וכן מבואר בש"ך יו"ד סי' קע"ט לענין העורכים לגד שלחן דאם עושין סעודה בלילה שלפני המילה שרי ולא מקרי העורכים לגד שלחן משמע דמצוה בודאי אינו ומה שהקש' הנ"ש דא"כ מאי מדמה הרמ"א שם לסעוד' מילה הא זה ודאי מצוה כבר נרגש מזה המג"א במקצ' וכתב דמכל מקום לא נזכרה בש"ס כמו סעודת נשואין ובאמת ז"א דהא ישוע הבן לפיר"ח הוה מילה ועיין בא"ר שפירש דסעוד' מילה בודאי לא דחי הסוכה כיון דאינו אצל היולד' משא"כ סעודה זו שהיא אצל יולדת ע"ש ובאמת מ"ש הנ"ש דדמי לסעודה שעושין לפני החופה גם בזה צדקו דברי המ"א דשאני התם ששולחין סבלונו' ואם לא שולחין לא מקרי סעודת מצוה כמ"ש בסי' תמ"ד וסי' תקנ"ח והארכתי בסי' תקנ"ח דמשמע מדברי המ"א בסי' תקנ"ח דאף אי שולחין סבלונו' לא מקרי מצוה מדכתב לבסוף דוקא שכבר אירס אז מברכין שהשמח' במעונו משמע הא אל"ה לא וא"כ סותר למ"ש בסי' תמ"ד. תמהתי דהרי בהדיא כתב שם דוקא במקום שאין שולחין סבלונו' ומ"ש דוקא שכבר אירס הוא לראי' דבלא סבלונו' לא מקרי מצוה כלל אבל בסבלונו' מודה כמ"ש בהדיא סם וסי' תמ"ד עכ"פ דברי הנ"ש נדחים וז"ב:

הב"ש בסי' ס"ד הביא בשם המ"ב דחופ' לא מהני קודם קידושין והיינו אם לא הי' עדיין הקידושין אבל כל שקידש' אח"כ למפרע נעשה נשוא' בחופ' שלפניה וכ"כ הח"מ בסי' נ"ה ס"ק ט' וז"פ. והמלמ"ל פזי מאישו' הבין כדברי המ"ב דלא מועיל החופ' כלל כל שהית' קודם הקידושין ותמה עליו והדבר ברור כמ"ש גם המגי' שם הביא דברי התוס' יבמות דף נ"ז ד"ה ור"י ובאמת גם שם מיירי בחופ' לבד אבל בקידושין אח"כ פשיטא דמועיל כמ"ש הרמב"ן שם:

הריב"ש בסי' פ"ב כתב דאם לא בירך ברכת אירוסין באירוסין יכול לברך אח"כ כ"ז שלא נשאה ומדמהו לבהמ"ז כ"ז שלא נתעכל המזון דמברך והמל"מל תמה עליו בפ"ג מאישו' וכתב דש"ה דעדיין נהנה משא"כ כאן דכבר נגמר האירוסין והמגיה הסכים ג"כ עמו והניח בצ"ע. ולא ראו דברי הרא"ש פ"ק דכתובו' שהביא ג"כ כן בשם ר"י ומראיה זו ותמיה' המלמ"ל ליתא דגם הכא כ"ז שלא נשאה לא נגמר עדיין ענין האירוסין ושאני ברכת המזון לפניו דנגמר ענינו אבל כאן לא נגמר עדן כמ"ש הרא"ש שם וז"פ:

מ"ש הנ"ש דלכך ברכת נשואין צריך כוס משום שיהי' שבע ברכות הוא תדע מכח קושיא דבאמת לא יהי' כוס ולא יהי' שבע ברכות ומ"ש דז' ברכו' צריך מהא דאמרו כל האוכל מצה בע"פ דומה לבועל ארוסתו בבית חמיו ופירש"י דדומה משום דכאן שבעה ברכו' וכאן ג"כ לפמ"ש החק יעקב דבמצו' יש טפי ורק דבכלל מאתים מנה ע"ש א"כ אין כאן ראיה ודו"ק:

מה שהקש' הנ"ש דאמאי בקידושין ע"י שליח א"צ לחזור ולקדש כדי שלא להוציא לעז ובקידש בלא יו"ד צריך לחזור ולקדש עיין ב"ש סימן ל"ד שכ' דקידושין ע"י שליח גרע דחיישינן שמא יאמרו דקידושין אינם כלום ע"י שליח ע"ש ובאמת שכן נראה מלשון הגהת הרי"ף ומיהו במי שקידש בלא מנין צריך לחזור ולברך דמאי לשון ומיהו וע"כ דבקידושין ע"י שליח דכ' הר"מ דחשש שהעולם יסברו שקידושין ע"י שליח אינם כלום הוא דחיישינן אבל לא בזה