דברי שאול חלק לשבעה מג

כתב רמ"א בסי' קי"ח י"א דהתקנה לא נתקנה רק בנדוניא אבל לא בירושה שנפל לאשה בעודה תחתיו והוא מהרא"ש כלל י"ד וכתב בח"מ דמלשון הרמ"א משמע דוקא נ"מ שנפל לה כשהיתה תחת' אבל נ"מ שהי' לה בשעת נשואין יחזיר ושייך בי' עגמת נפש וכוונתו לנ"מ שנתן לה אבי' בשעת נישואין ולמדו ק"ו מצ"ב שצריך להחזיר מכ"ש נ"מ דאם כוונתו על נ"מ שנפל לה בירושה קודם לא שייך ק"ו מצ"ב דש"ה דעכ"פ נתן האב ואיכא עגמת נפש משא"כ בזה דנפל לה מאחרים מה לו בזה שהי' לה קודם הנשואין וע"כ דמיירי מנ"מ שנתן לה אביה בשעת נשואין וכן מורה לשונו שם בס"ק הזה וז"ב ופשוט. ותמהני מהב"ש שכתב והח"מ כתב נ"מ שנפל לה קודם הנשואין צריכה להחזיר ואנ"ל דכל מה שאין אב נותן לה א"צ להחזיר והיכן ראה זאת בח"מ והדבר ברור כמ"ש. מיהו בעיקר הדין היה מקום לפקפק דאם נשאת כשהיא נערה או קטנה וא"כ כל שנפל לה קודם הנשואין כבר זכה בהם האב וא"כ הוה כמו שנתן לה משלו ואטו אם יפול לאב דבר בירושה לא יצטרך להחזיר כל שנתן לה ואולי כל שאין הוא נותן מידו לא שייך התקנה ולו יהא דהוא ספק אין מוציאין מכח ספק תקנה:

(ד') לענין הירושה כתב הנ"ש בשם תשובות מיימוני דבשנה ראשונה כיון דאינו יורש לא מחויב בקבורתה ומזה ראי' דלא כהרא"ש דאי נימא דנ"מ שנפל לה יורש א"כ צריך לקברה כמ"ש הח"מ והב"ש ואף אם מחזיר הנ"מ שלה רק מה שנפל בירושה ג"כ מחוייב לקברה אמנם בזה יש להסתפק אם דוקא כשנוטל נ"מ כגון שנפל לה או אף שאין לה כל שראוי לה מחויב לקבור כמו בנ"מ שלה ומשטחת לשון הח"מ והב"ש נראה דדוקא כשנפל לה הנ"מ הוא דמחוייב לקברה ולא דמי לנ"מ שלה דהתם מן הסתם יש לה נ"מ משא"כ נ"מ שנפל לה דל"ש וא"כ ממילא אין ראי' משו"ת מהר"ם דשם מיירי שלא נפל לה נ"מ ומזה ראיה לפירושי שפירשתי בח"מ דהרי הח"מ כתב דאילו ירית הבעל נ"מ היה מחוייב בקבורה אף דלית לה נ"מ וע"כ מיירי בנ"מ שלה וכמ"ש ודו"ק:

ולענין מתנות ע' בנ"ש (א' ז') מה שהביא בשם המבי"ט וע' בב"ש מ"ש בזה:

ולענין נשתמדה מסופק הת"ה וע"כ כתב הרמ"א ויש להתיישב בדבר ולכאורה כיון שהוא ספק בודאי א"צ להחזיר דאין מוציאין מכח ספק תקנה וכמ"ש הר"ן ובש"ע סעיף ו' כיון דירושת הבעל ד"ת ואף דהוא דרבנן עכ"פ זה תקנת חכמים ויש לו סמך ממקרא וזה אינו רק תקנה גרידא וכ"כ הנ"ש והמלמ"ל בפכ"א ממלוה בהתשובה שם חולק בזה על הפני משה כיון דאינו ברור אי הוה ד"ת שלא כדת השיג עליו וע' בתשובות מיימוני באישות ומעתה בנ"ד ג"כ אין מוציאין מספק ובפרט כאן דהוא להוסיף על התקנה דלא נזכר רק מת או נהרג כמ"ש מהרא"י שם ולהוסיף על התקנה בודאי לא אמרי' וכמ"ש הלח"מ בפ"ד מגזילה:

ולענין ט"ק הב"א הב"ש בסי' כ' דעת המהרי"ו סי' ק' שכתב דאף במורד' א"צ להחזיר כדי שלא יאמרו וצ"ע דדברי המהרי"ו סתרו אהדדי דכאן פסק דא"צ להחזיר הט"ק משום שלא יאמרו ובסי' ס"ה כתב ומ"ש המהרי"ל פסק דתקנ' קהלות שייך אף בנ"מ לא שמעתי מזה ואפשר דדעת הגאון הוא לענין דמי טבע' שנתן לכלה דבזה שייך תקנת קהלות משום ותק לריק הרי כתב בהדיא דבט"ק שייך ותם לריק וצריכ' להחזיר ובשו"ת מהרי"ל שם כתוב בהדיא לענין הט"ק דצריכ' להחזיר. ואפשר דמכאן ראיה למ"ש הח"מ בכוונת מהרי"ל דאם תרצה להחזיר רשאי ולא שייך בזה שמא יאמרו אבל לא דמחויב להחזיר ועדיין צ"ע דעכ"פ דעתו דבנשואין לא שייך שמא יאמרו ובסי' ק' כתב הטעם משום שלא יאמרו ואולי אדרבא מורדת שאני שאפילו בנשואין יש לחוש שמא יאמרו קידושין תופסין באחות' מדמרדה בו וצע"ג. ועכ"פ מוכח מכאן דהמהרי"ו ראה תשובת מהרי"ל בסי' ס"ד וכתב דדוקא לענין דמי טבעת ולא לסתם נ"מ דאל"כ מי הביאו לומר דמהרי"ל קאי לענין ט"ק וע"כ דראה תשובת מהרי"ל שהיה רבו ולא זז מחבבו ושמעתתי' בפומי' רק שעל מה שהשואל כתב לו דהמהרי"ל פסק דבנ"מ צריך להחזיר ע"ז כתב שלא שמע זאת ומהמהרי"ל הנ"ל אין לדייק רק לענין ט"ק וז"ב ודלא כהש"י סי' נ"ב דדחה דברי הרא"ש והמהרי"ו בגילתא דחיטתא בשביל דברי המהרי"ל וכתב כיון שמהרי"ו לא ראה דברי המהרי"ל קי"ל כמהרי"ל אבל באמת ראה דברי המהרי"ל רק שפירשן לענין ט"ק ואם כי לשונו דחוק טפי עדיף כדי להסכים עם הרא"ש ושו"ת מהרי"ל אינו ת"י ואולי מש"ה פסק הרמ"א כהרא"ש ולא הביא דברי המהרי"ל וכבר הקשה הט"ז עליו והיינו משום דמהרי"ו מפרש דבריו דקאי על ט"ק ועיין בח"מ וב"ש סי' קי"ח:

והנה מ"ש הרמ"א וי"א ליורשים וכן מנהג הקהלות הדבר פשוט דלא הכריע הרמ"א כן רק שזה לשון השו"ת מיימוני שם ואין דרך הרמ"א לכתוב וכן מנהג הקהלות רק וכן המנהג וכ"כ הט"ז ואני מצאתי בד"מ סי' נ"ג שכתב בהדיא ובשו"ת מיימוני כתב דיחזיר ליורשים וכתב שכן מנהג הקהלות ע"ש הרי בהדיא כמ"ש: