דברי שאול חלק לשבעה מ

הפוסקי' טעם זה. ולא הביאו רק הטעם של בושת וצ"ע והד"מ והב"י בחו"מ סי' ר"ז הקשו דלמה לא קאמרו הטעם הואיל ובעי לקנות גמר ומקנה ולא שייך אסמכתא ואפשר דנ"מ הוא להיכא שאחד בלבד מחייב עצמו בקנס דאז לא שייך טעם זה ולכך צריך הטעם דבושת. ובזה יש לומר הא דכתבו בתוס' בקידושין דף ח' ד"ה מנה וכשרגילין לעשות שידוכין וכו' דאם אמר אם אחזור בי וכו' ולא נקט רק באחד וברא"ש נקט שם בשנים שהשלישו ואמרו אם יחזרו בהם וכו' ולפמ"ש אתי שפיר דאם הניחו שניהם משכונות ל"ש הדין בשידוכין דשפיר נתחייב דלא שייך אסמכתא דאגב דבעי למקני וע"כ נקטו באחד ולא שייך אגב דבעי למקני וע"ז כתבו דאפשר דלא שייך אסמכתא משום בושת משא"כ הרא"ש דהוא לא כתב הדין רק מקנס ושפיר נקט בתרוייהו ואף דלא שייך אסמכתא הא בלא"ה לא שייך אסמכתא משום בושת ואפ"ה כתב. הרא"ש הדין ונ"מ לענין אחר והוא הדין בזה ודו"ק:

הט"ז כתב והביאו הב"ש דבזמן הזה שכותבין ר"פ. דעתם ע"מ שיכתבו התנאים אף אם לא פירש ויכול לחזור אף מגוף השידוך וראיתי להב"ש אחרון שתמה בזה דמ"ש מלא פירש בפירוש ע"מ שיכתבו השטרות דא"י לחזור מגוף השידוך ע"ש וע"כ דחה דבריו וחלילה לחשוב על הט"ז ובפרט הב"ש שהביא דין זה קודם ועדיין לחלוחית הדיו קיימת שיסתור דבריו כ"כ אבל לא ראה גוף הט"ז בעצמו שכתב דל"ד לזה דכאן כיון שהמנהג כך הוה כאילו פירש ועיקר סמיכתם על התנאים ע"ש באורך אמנם בכ"ז מצד הסברא נראה דניהו דעיקר סמיכה על התנאים אבל השידוך נגמר בעת שכותבין ר"פ רק שכותבין שם בקיצור ובתנאים מאריכין בפרטיהם ובאמת הב"ח בשו"ת כתב בהדיא דאחר ר"פ אינו יכול לחזור וחייב בקנס וכדבריו נראה עיקר וכן פסק הב"ש אחרון שם. דיני שדכנות ציין הרמ"א בסי' נו"ן ועיין בשו"ת חוט השני סי' ב' וג' מדיני השדכנות ואיך נגבית. תקנת דד"א דנגבית מיד הגדולה דהיינו ממי שנותן סך יותר וגם יש חילוק באותה מדינה לשידוך ממדינה אחרת והכל כמנהג מדינה ועיין בסי' רס"ד לענין שדכנות ומדברי המהרי"ק שהביא הסמ"ע שם בסופו יש ראיה למ"ש החוט השני בסי' ב' שם דהרי שם דוקא אם חזר בו קודם גמר המלאכה הוא דהדין עמו ולא כשאמר לעשות בחנם:

(י"ב) קנין חליפין ספר מ"ש הנ"ש דכיון דהערבים חותמין בעצמם באשכנז הוה כערב היוצא לאחר חיתום שטרות המבואר בסי' קכ"ט ואף להרמב"ם מהני כיון דלא שייך אסמכתא בשידוכין ולכך ל"צ קנין כלל הנה לפמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' ר"ז דקנין עכ"פ צריך וכן הסכמתי במהד"ק דלא כהש"ך א"כ פשיטא דצריך קנין ובפרט הערבים דודאי אינו כדאי הבושת שיתחייבו עבור זה בודאי עכ"פ קנין צריך. ובזה יש ליישב קושית הד"מ והב"י שהקשו דלמה לי הטעם בשידוכין משום בושת ת"ל דמיגו דבעי קונה מקנה ולפמ"ש א"ש דנ"מ לענין ערבים שלא יקנו כלום ולכך צריך להאי טעמא וע"כ אין טעם הנ"ש עיקר וע"כ נרא' דקנין ח"ס הוה בהו במקום ק"ג:

והנה הסמ"ע כתב בסי' רמ"ג דמ"ש ערבים בעד הקנס פלוני ופלוני הוא משום דעל מה שישאו זא"ז ל"ש קנין דהוה קנין דברים והט"ז הקשה מהא דאשה נקנית בחליפין לולא הגזירה ע"ש ובלא"ה לפמ"ש הב"ח דבתנאים לא שייך קנין דברים כיון שהוא בדרך תנאי א"כ ה"ה הכא ולכך נראה דהא דכותבין כאן ערבים בעד הקנס הוא לפמ"ש הסמ"ע בעצמו בסי' קכ"ט דערבים דידן ערבים בעד הקנס ולא בעד הנדוניא ע"ש והטעם נראה דבאמת הוא אסמכתא רק דלענין הקנס לא שייך אסמכתא ומועיל עכ"פ בקנין סתם משא"כ לענין הנדוניא דצריך קנין בבד"ח א"כ לכך כותבין ערבים בעד הקנס כו':

כתב הב"ש דאם לא אמר ע"מ שיכתבו השטרות חוזר בשטר אף דא"י לחזור מגוף השידוך ודלא כש"י סי' ל"ג דכתב דא"י לחזור אף משטר ע"ש ועיינתי שם. ולפענ"ד דברי הש"י נכונים דודאי לשיטת ר"ת דדוקא במתנה הוא דיכול לחזור ולא במכר דאדעתא דהכי זבן וזה דמי למקח כמ"ש שם וצדקו דבריו ואף לפי תירוץ הראשון שם נמי נראה לי דהכא א"י לחזור דכל הטעם הוא דלא ניחא דלפשו שטרי עליו ולא ילוו לו כ"ה דיאמרו שאין השדות שלו ופשיטא דבמה שחייב עצמו בתנאים לא נגרע ערכו דכל איש יש לו אשה וגם אינו מתחייב עדיין דקנין אתן הוא וא"כ מאי אכפת לי' ולפי דעת המהרי"ק שורש קכ"ו היה נראה דיכולין לכופו לכתוב התנאים כל דלא אכפת לי' ועיין במלמ"ל פ"ו ממכירה הט"ו. [סי' ט' א' ב'] והתנאים האלה הנ"ש האריך דקנין אתן מועיל עכ"פ בחיים חיותו רק דלאחר מית' אין היורשי'