דברי שאול חלק לשבעה לח

ואפ"ה חייב עצמו לכך חייב ומעתה הכא שגם הבע"ד הי' חייב כל שהי' חי רק שאירע אונס בזה שפיר אמרי' דערב לא הי' בדעתו להתחייב רק כשיתחייב הבע"ד כמ"ש המלמ"ל שם לנידון דידי' וז"ב:

מה שהקש' הש"ך סי' ע"ה ס"ק. פ"ג על הת"ה ורמ"א שם משו"ת מיימוני סי' כ"א לספר קנין ע"ש לפענ"ד ל"ק דשאני התם דאין הבן יודע כלל מה שפסק האב ואינו טוען כלל נגד חותנו משא"כ כאן עכ"פ הוא יודע שחסר לו רק שא"י מי לקח אצלו בכה"ג יכול להשביע היסת בצירוף עד קרוב כיון דעכ"פ יודע ברי שחסר לו ממון משא"כ התם דא"ז כלל אם חסר לו שמא כמו שאומר החותן כך הוא וא"כ אינו בא עליו רק מכח אביו וז"פ והש"ך חשב שמציא' מצא הך שו"ת מיימוני ובאמת הב"י בסי' ע"ה הביא הך תשובה ולא נעלם מהם כל דבר:

(אעתיק כאן מ"ש על דברת החריף מוה' דוב בעריל חמיידיש מקאלימייע בשנת כת"ר ה' וארא כ"ד טבת במה שאירע שם שעשו ברכת חתנים בש"ק והי' החתן והכלה שם ובאמצע הסעודה הלכה הכלה לבית רעותה ונשתהה שם עד לילה והמזומנים להסעוד' לא יכלו להתמהמ' עד שתבא הכלה לבית' ונסתפקו אם לברך ברכת חתנים והורה הוא שלא יברכו מטעם דאף דבר"ן פרק הישן מבואר דכשהחתן או הכלה שם צריכין לברך מ"מ בשטמ"ק פ"ק דכתובו' מבואר שצריך שיהי' שם החתן והכלה ואף שמבואר בכנה"ג סי' ס"ב בקטן שקידש הגדול' חייב לברך משום לתא דידה ובאמת אין ראיה משטה מקובצ' דשם אין הכוונ' רק שיהי' בבית החופ' ולא במקום אחר ועיין בש"ע סי' ס"ב שכתב אפי' כלתו עמו ומשמע דאף אם אין כלתו עמו כל שהוא בבית החופ' אף שאין כלתו עמו מכל מקום מברך ז' ברכו' דאל"כ מאי הלשון אף שכלתו עמו וז"ב ופשוט וגם הא הי' בתחל' הסעודה ולמה לא יברכו ז' ברכו' וזה ברור):

תם מהדו"ק בעזה"י מהדורא בתרא (סי' ח' ב') מ"ש הנ"ש דהש"י כ' דבנ"ד הכל יודעין שלא הי' לו כח מאחותו ומשמע דאם הי' לו כח מאחותו הי' חייב ע"ש אינו ראי' דזאת כתב הש"י לטעם דהאם פטור' שאין בידה להקנו' דבר שלב"ל ע"ש אבל לא שיפטור בזה מהקנס ואפשר דבלא"ה פטור מהקנס כל שפטור מגוף החיוב ובאמת גוף דברי הש"י לא יכולתי להלום דמאי הועיל בזה לענין הקנס דניהו דגוף הקישורים יכול לבטל מכח שאין אדם מקנה דבר שאינו בידו אבל הקנס למה יפטר הא זה הוה בידו ודשב"ל וכל הראיו' שהביא מדשב"ל ואינו בידו לא יועילו להקנס והקנס א"י לפטור רק מטעם האחרון שכ' שם דהי' אנוס הואיל שבתה אינה רוצה וכמ"ש הרשב"א וממילא גם הבן פטור כמ"ש שם ובאמת שם בעובדא דש"י יש לבן לפטור דכיון דנודע שהוא באמת הי' לו כח הרשאה מאמו דהרי אמו הודית לו וא"כ מה פשע במה שאחיו הגדול עשה אתה שידוך אחר והוא לא ידע ואשם ואם היה כותב שיש לו כ"ה מאחים ונודע אח"כ ששיקר אז יכולין לחייבו מכח זה אבל הרי לא נכתב בהתנאים כן שהרי כתב שם בהדיא והכל יודעין שלא הי' לו כח מאחותו וע"כ נראין דברי הנ"ש עיקר דכל הפטור בשביל זה ודלא כב"ש:

מ"ש הב"ש שם מיהו מהרשב"א נראה דכשיש הפסד ממון הרבה פטור גם מן השבוע' ומשמע דהש"י לא סובר כן מדכתב לשון מיהו ע"ש המעיין בשו"ת ש"י יראה שכתב כן בהדיא לחלוק על המורה דאם הי' הפסד ממון רב פטור אף משבוע' ואפשר דהב"ש קאי על המור' שבש"י והי' לו לכתוב שכ"כ בש"י וצ"ע:

מ"ש הש"י עוד שם דמריב"ש נראה דאף אם כתוב הקנס קודם ואחר כך השבוע' לא קאי השבוע' על הקנס עד שישבע בפירוש והשיג הב"ש דהריב"ש מיירי שם דהקנס כתוב אח"כ. והנה אם אמנם דהריב"ש מיירי בכה"ג אבל שפיר דייק הש"י מהריב"ש דהרי הריב"ש לא חילק בזה בין אם כתוב קודם או אח"כ רק שכתב אם הוא מפורש בשטר שנשבע לפרוע הקנס אז הוא חייב אמנם אם לשון השטר הוא כנהוג בשאר שטרות שיש בהם קנס וכו' אין במשמע שנשבע לפרוע הקנס ומדלא כתב הריב"ש דאם כתוב הקנס קודם אז אף בשטרות דידן חייב ש"מ דלא סובר כן כן נראה כוונת הש"י ומכל מקום נראה דדברי הב"ש נכונים בסברא:

[ה'] ע' בשו"ת מהרי"ט חלק חו"מ סי' צ"ג לענין אם זכת' בפסיקת האב. הנ"ש הקש' דאמאי לא יהי' היורשין צריכין לקיים מה שפסק דלא גרע מהא דכתב הראב"ד דאומדין דעת האב שלא לפחות מעישור נכסי ומכ"ש הכא שפסק בפירוש ע"ש והב"ש כתב דמיירי כאן בהעני אח"כ ע"ש אבל מלבד דהי' לו להראב"ד לבאר זאת אף גם המעיין בשו"ת מהרי"ו סי' קמ"ב וק"ד וק"ה מבואר בהדיא דלא מיירי בהעני ע"ש ובפרט לפמ"ש הב"ש דבסי' קמ"ב מיירי שהגיע כ"כ לחלק ירושתו שתוכל בעצמה לקיים מחלקה השידוך. אמנם נראה דאדרבה לפי מה דאיירי שהגיע כ"כ לחלק ירושתו א"כ לא שייך אומדנא ולא פסיקה בפירוש דאה"נ שרוצה בכך אבל לא מחלק ירושת הבן כיון שמגיע לחלקה ולפ"ז באם לא יגיע לחלקה כך אה"נ דבבת מהני פסיקתו מכח אומדנא