דברי שאול חלק לשבעה לו

הקשה כן במלמ"ל פ"ב מגירושין ואפשר לדחוק דשם מיירי בלא כנס לשם יבום רק לביאה בעלמא ודו"ק עכ"פ דברי הרמב"ם הם כהנ"י ורש"י במהד"ק והב"י בסי' קכ"א הביא דברי הנימוק"י אלו ולא מצא לו חבר בפוסקים ע"ש והרי מצאתי לו חברים:

גט על תנאי וכו' אם לא באתי מכן עד י"ב חדש וניחוש שמא פייס באומר נאמנת עלי שלא באת וכן פסק בש"ע סי' קמ"ד והקשה הב"ש דהא בתנאי בקום ועשה א"נ לומר שקיים התנאי ומאי פריך וניחוש שמא פייס ע"ש והנראה דקושית הש"ס היא דניחוש שמא באמת יש עדים דפייס וביש עדים בודאי נאמן וע"ז משני באומר נאמנת עלי והיינו דבמאמינה אף כנגד עדים וכמ"ש הריב"ש דאם מאמינה אף נגד עדים נאמנת ע"ש:

ובזה מיושב קושית הקצה"ח סי' ע"א דהלמא האמינה דוקא בחייו שלא מעיזה נגדו ולא לאחר מיתה ולפמ"ש אתי שפיר דאם האמינה אף נגד עדים א"כ נתן לה נאמנות אף אם ידע בודאי שאומרת שקר כמ"ש הריב"ש בהדיא. ובזה י"ל בהא דאמר הש"ס מאן דמתני לה אברייתא אבל אמתניתין לא דלא אתא ורש"י נדחק ולפמ"ש אתי שפיר דבמתניתין כיון דהוא בקום ועשה לא חיישינן בסתמא דאוקמינן אחזקה דודאי לא בא דלכך בקום ועשה צריך לברר משא"כ בברייתא דאדרבא שב וא"ת הוא דתלה באם יעבור ולא יבא עד למ"ד יום. ובזה מיושב קושית המהרש"א שהקשה דלמה תני אברייתא והא זה מתניתין היא אם לא אעבור מנגד פניך ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דמתניתין הי' יכול לאוקמי פניך תשמיש כדאמר ר"ה וא"כ הוה קום ועשה ובכה"ג ל"צ לנאמנות כמו על הברייתא דאוקמא אחזקה דמסתמא לא שימש משא"כ בברייתא דמסייע לר"י כדקאמר הש"ס וא"כ הוה שב וא"ת ולכך צריך לאוקמי במאמינ' ודו"ק היטב:

(סי' א' ג') בכללים מ"ש הבעל משלם שכר הגט ובמקום עיגון האשה משלמת הנה אם שכתוב כן בסדר הגט אבל זה אינו רק לדעת הרא"ש אבל לדעת הרמב"ם לאחר התקנה לעולם תשלם האשה עיין בב"ש בסי' ק"כ שם ועיין במלמ"ל שם פ"ב מגירושין ודבריו צ"ע מפכ"ד ממלוה ע"ש ועיין בלח"מ שם בפ"ב מגירושין:

(ו') מ"ש המלוה נותן שכר השובר כשאבד השטר הנה באמת שזה הדין אמת אבל בש"ע שם מבואר דאף במקצת פרעון צריך המלוה לשלם השכר והש"ך חלק ע"ז וכתב דדוקא באבד וכפי הנראה כן פירש הנ"ש דברי הש"ע דמיירי בזה אבל א"כ היה לו לכתבו בס"ב אבל לפענ"ד הטעם של הרמ"א ז"ל דהלוה יכול לטעון כתוב לי הפרעון על השטר מהמותר רק שהמלו' יכול לכופו שאינו רוצה לקלקל שטרו כמ"ש הב"ח והש"ך וא"כ צריך עכ"פ לשלם השכר כיון שהוא לטובתו כנ"ל:

(י"ג) מ"ש הבעל משלם שכר שובר מכתובה סתם להדבר דבכ"מ צריך לשלם אבל הר"ן כתב שם דדוקא אם לא אבדה בפשיעה או שמחלה לו והש"ך בסי' נ"ד כתב דוקא במקום שאין כותבין כתוב' ע"ש וכ"כ הנ"ש בעצמו כלל וא"ו ע"ש:

מה שפירש הנ"ש דשובר על הכתובה היינו דהיא מוותרת נגדו ולכך משלם הבעל ולכך לא דמי לשטר חצי זכר הנה מרשב"ם ותוס' שם והג"א וכל הפוסקים לא נראה כן רק דהא דמשלם הבעל הוא כשהדבר לטובתו וכמ"ש בהג"א הנ"ל וע"כ פשיטא דגם בשטר חצי זכר צריך החתן לשלם השכר כיון שהוא לטובתו ולא כנ"ש:

(סי' ב') בכללים לענין ידיעת העדים:

מ"ש בשם הרשב"א דאם מלאוהו קודם בקרובים דכשר הנה ר"י חולק ע"ז ועיין בש"ע שם:

(א') מ"ש הסמ"ע דאם הרחיק ב' שיטות דפסול ע"ש הטעם והקשה הנ"ש דיתקנו להיפך ע"ש מ"ש ליישב בזה כ"כ הט"ז סי' מ"ה סעיף י"ט על קושית הב"ח ע"ש שכתב כעין זה:

(ב') מ"ש דאם הניח שיטה וחצי שיטה פסול והקשה הא צריך לכתוב עוד שריר וקיים פעם שנית ונרגיש הזיוף וכתב דר"ל דיכתוב באותה שיטה ע"ש כן הקשה הב"ח וכן תירץ הש"ך ע"ש ס"ק ט"ו סי' מ"ה:

מ"ש דאם התחילו באמצע שיטה שני' כשר אם חתמו זה תחת זה ולשמא יעשה זיוף על העדים ל"ל בה כמ"ש התוס' והקשה דאכתי איכא למיחש שיעש' שטר בע"א על אחר ויביאנו לידי שבועה ע"ש שכתב דיטיטנו והקשה דלדברי הב"ח אסור לטייט דיאמר שהי' כתוב חובתו ע"ש שמחלק. ולכאורה רציתי לומר דלפי מה דנוהגין שלא לחתום עד א"כ יש תקנה שיחתום עד. ובזה מיושב קושית התוס' דלכך ליכא למיחש שיעש' זיוף על העד דא"כ למה כתב עד ומעתה גם שיעש' על אחרים שטר ליכא למיחש דא"כ למה חתם עצמו עד והלא בכל השטרות אין חותמין עצמן רק פב"פ ולא עד כמ"ש בנ"ש לקמן. אך ז"א דהא יוכל לגרור תיבת עד וא"כ ליכא ראיה וגם אם חתם עצמו עד לא מפסל בזה אך העיקר נראה דיכול לעשות נקודות לבנות ויהי' ניכר שלא כתוב דבר והוא לא יוכל לזייף