דברי שאול חלק לשבעה כג

(עיין בנ"ש במשפטי הכתובה אות נ"ח שהקשה על שו"ת מהר"ם מינץ סי' נ"ח דשלישי בראשון כשר בעדות אשתו וראיתי בספר שערי משפט סי' ל"ג שתמה ע"ז דזה דוק' במה שנוגע לאשתו אבל הכתוב' שמעיד שהקרוב מחוי"ב בכתוב' וא"כ קרוב פסול אף לחובה. ולפענד"נ כיון דכתוב' עפ"י רוב אינה נגבית מחיים ועיקר היא לאחר מיתה אם כן ליורשי הבעל שוב בודאי אינו קרוב דשלישי ברביעי כשר ורק לאשתו הוא הקרוב שוב בודאי כשר ואף דנ"מ גם בגירושין והו"ל קרוב מ"מ מסתמא עיקר עדות היה לענין כשמת ויש להסתפק באמת אם נימא כיון דיש נ"מ גם בגירושין אז פסול ובאמת כיון דקרוב פסול לחובה הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו וגם נראה כיון דהוא חתם בעצמו הכתובה וגביא בחתימתו ואף דנ"מ לענין לקוחות מ"מ בזה בודאי אינו מקרי קרוב דלענין הנכסים של לקוחות כל שהוא בעצמו מודה בחת"י א"כ בודאי אתפליג קורבא לענין הכתובה שתוכל לגבות מהלקוחות כולי האי לא חיישינן וזה נכון לדעתי ודוק היטב:

) (סי' מ"ב) בענין היתר המשכנות שכתב בדריש' רק שלא יתנה בתחלת הלואה שיצטרך לחזור ולתנו לו כשיפדם דאל"כ לא מועיל. באמת כן דעת הט"ז והש"ך סי' קי"ד ס"ק כ"ו ונ"ז. ובאמת ליישב דעת הרמ"א שם היה נראה לפמ"ש הצ"ץ בשו"ת סי' ק' דאף דאינו עושה רק להתיר איסור רבית רשאי והביא ראיה מתוס' ב"מ ע"ש א"כ ה"ה בזה דאינו עושה רק להתיר איסור ריבית דשרי ודוקא בזקף הריבית הוא דאסור דנותן הריבית מכיסו אמנם באמת דברי הצ"ץ תמוהים והט"ז חלק על היתר זה באו"ח סי' רמ"ו וכפי הנראה כוון להצ"ץ וכדבריו נראה עיקר אף דהמג"א חולק ע"ש דודאי אינו מתנה ומכירה כל שאינו נתון ומכור לו אף לשעה והוה דומיא דמתנת בית חורין ואף דשם הטעם שניכר שהיה ערמה כמ"ש התוס' בב"ב דף קל"ד ובסוכה אפ"ה כיון דאין כאן מכירה ומתנה לשעה אינו מתנה וזהו כוונת הט"ז במ"ש דדמי למתנת בית חורין אף דאין כאן ערמה מכל מקום כיון דאין כאן מכירה לשעה הוה דומיא דמתנת בית חורין. הארכתי בזה להוציא מלבן של צדיקים התב"ש בב"מ והת"ש שחלקו על הט"ז מתוס' ב"ב דף קל"ד ולא דקו בזה במ"כ ועיין בתב"ש שם מה שהביא בשם אא"ז הגאון מו"ה משה חריף ז"ל:

הנ"ש הביא כאן מ"ש הטור בא"ח סי' ק"ע ובירושלים היו הופכין ופירש בו פירוש ע"ש ואם כי אפשר דבריו נכונים מכל מקום במ"ש מהך דר"ח ור"א דחלפי סעודתיהו וכתב כיון דנהגו כך לא הוה ריבית עיין בט"ז סם באו"ח סי' תרצ"ה סעיף ז' ס"ק ה' שכ' דהוא ריבית אמנם בעיקר הפירוש נראה דדוקא באומר לו בא ואכל מה שהאכלתני דנראה דאינו רוצה ליתן לו רק כפי מה שהאכיל אותו וא"כ אם הוא יותר ע"כ דזה ריבית אבל בסתם אם מחלפין הסעודות בהדי הדדי זה בודאי לא מקרי ריבית דלא קפדי בזה והוא דקאמר ובירושלים היו הופכין ולכך גם ר"ח ור"א שפיר החליפו ועיין ביו"ד סי' קס"ב בהג"ה וז"פ:

(סי' מ"ג) (ב) ואף אם אבטל מודעות. הנ"ש האריך לשיט' הרא"ש דאם ביטל כל מודעות אף שמסר מודעה ע"ז מהני הביטול וכן קי"ל ואמאי כיון שמסר מודעה קודם וגם מה מהני מסירת המודעה כיון שנוהגין לכתוב בכל השטרות בביטול כל מודעות ובמודעה נהגו לכתוב שמוסר מודעה ע"ז והדברים סותרים וע"כ העלה דהיכא דמצד הדין מבטל והדין נוטה להמאנס הוא דמועיל ולא כשצד דין נוטה להנאנס. עוד חילק בין כשאין עדים על המודעה רק שני עדים וכל השאר אין מכירין באונסי' משא"כ היכא שהכל מכירין באונסי' ע"ש. ובזה נראה ליישב דברי הרמב"ם דבפ"י מגירושין כתב דאם ביטל כל מה שיגרום לבטל המודעה דמהני ואילו במכירה לא כתב כן וצ"ע למה לא הרגישו בזה נושאי כליו. ולפמ"ש הנ"ש אתי שפר דבגירושין כיון דאף בלא אונס יכול לבטל ואינן מכירין באונסי' וגם הדין נוטה להמאנס דלמה יבטל בחנם כל שנתרצה לכתוב בזה שפיר מהני הביטול אף שמסר מודעה קודם ע"ז משא"כ במכר דבעינן שיכיר האונס א"כ מה מועיל הביטול כל שמסר מודעה קודם:

ובזה מיושב מה שהקשו מהך דערוכין דאינו מועיל מודעא על גט אף דלשיטת ר"ה מועיל מודעה ועיין בב"ח ומהרי"ט ולפמ"ש שאני התם דלא בעינן אונס כלל כמ"ש. אך בגוף קושית הנ"ש נראה לפמ"ש המהרי"ט בחו"מ סי' מ"ג בטעם של הטור דכל שביטל אף הוא חושב שלא יועיל לו המודעה וגמר ויהיב ולפ"ז ל"ק כל הקושיות דשאני ביבמה דמועיל דלא שייך גמר וזבין וגם מה שהקשה הא כותבין בכל השטרות בביטול מודעות אשתמיטתי' מ"ש בחו"מ בסי' ס"א דלא מועיל מ"ש בכל השטרות ביטול מודעות כל שלא צוה לכתוב כן וביאר המהרי"ט שם טעם הדבר ואם באמת צוה לכתוב אז חושב בלבו שלא יועיל הביטול ושפיר גמר ויהיב וזה דוקא במכר ולא במתנה דכל שאינו רוצה ליתן לא מועיל ובזה נתיישב כל קושייתו. ובזה מיושב דברי הרמב"ם שכתב דאם ביטל מודעה אף באונס מועיל כמ"ש הה"מ ואם מסר מודעה ע"ז לא מועיל ותמה המהרי"ט שם ע"ז דמ"ש ולפמ"ש אתי שפיר דאם מסר מודעה ע"ז אמרינן דע"ז סמך ולא גמר בלב משא"כ בביטל מודעות