דברי שאול חלק לשבעה כ

ובחנם האריך הנ"ש בזה ודו"ק:

(ה') וחודש העיבור כתב בשו"ת מהרי"ו דהוא בכלל השנה לענין החזרה ובשו"ת דברי ריבו' סי' נ' כתב דמספק אין להוציא ממון ובנ"ש האריך לחלוק עליו והביא דברי הת"ה סי' רי"ו במה שהביא תשובת מהר"ם והאריך בפלפול על המהר"ם הנ"ל והנה באמת כי דברי המהר"ם נפלאים כמו שתמהו עליו הט"ז והב"ש אמנם בישוב קושיתו דלמה קאמר הש"ס בגיטין שתי שנים ובכתובו' כ"ד חדש נראה דהנה הט"ז כתב דאם שלמו הכ"ד חדש בהתחלת אדר שני בזה אף המהר"ם מודה דא"צ להמתין משום דכבר שלמו הכ"ד חדש ודוקא אם אירע בתוך הכ"ד חדש בזה אמרינן דהחדש העיבור לא נחשב למנין ע"ש וכן הסכים הב"ש ומעתה לכך נקט כ"ד חדש להורות דאם שלמו הכ"ד חדש דא"צ להמתין חודש העיבור והא דנקט שתי שנים הוא דאם אירע העיבור בשנה הראשונה אז לא נחשב העיבור מן המנין וצריך להמתין עוד שנה שלימה וז"ב:

ובזה אמרתי ליישב דברי הרמב"ם פ"ח מהלכו' גירושין הלכ' י"ט שכתב ע"מ שתניקי את בני וכו' ואי הניק' בנו יום אחד בתוך הזמן שהבן יונק בו והוא בתוך כ"ד חדש ה"ז גט ובהלכ' כ' כתב ע"מ שתניקי את בני שתי שנים וכו' אינו גט עד שתשלים הזמן והדבר תמוה דלמה נקט בהלכה י"ט כ"ד חדש ובהלכ' כ' שתי שנים ובמשנה נקט בתרוייהו שתי שנים וכבר התפלא בזה הגאון נוב"י סימן כ"ג באהע"ז. ולפמ"ש א"ש דכיון דפסק כאוקימת' דרב אשי דאפילו בסתם כפירש דמי ורק יום אחד בלבד סגי והנה קי"ל מכ"ד חדש ואילך בפירש הוה כיונק שקץ ואם כן לא מצי למנקט שתי שנים דאם הניקתו אחר כ"ד חודש יום אחד אחר שפירש לא קיימה תנאו דמכאן ואילך הוי כיונק שקץ מה שאין כן בהלכה כ' דצריכה להניק אותו שתי שנים שלימות ורצופות כמו שהתנה א"כ יכולה להניקו מלאת שתי שנים שלימות דאם לא פירש אף ארבע וחמש שנים מותר ומעתה במשנ' דפירש רבא דאף ברישא צריכה להניק שתי שנים רצופות שפיר נקיט שתי שנים שלימות וכמ"ש ודו"ק ומעתה שפיר השיג הנ"ש על דברי ריבות ועיין בנ"ב שם ובשו"ת שב יעקב בא"ע סי' כ"ה האריך ג"כ בזה וחלק ג"כ על דברי ריבות ובהרבה דברים קדמו הנ"ש כאן והעיקר דחדש העיבור הוא בכלל כמ"ש הרי"ו ועיין בהגמ"ר בקידושין שם מובא תשובה לענין כ"ד חדש דמניק' ע"ש:

(ז) ויבמה שיש לה אח מומר עיין בנוב"י סי' נ"ו מה שהאריך בזה והביא ג"כ מ"ש בשו"ת מעיל צדקה וכבר קדמו בזה הנ"ש כאן גם מה שהביא הנוב"י קושיא בשם השואל הא אמרי' אין תנאי בנשואין והאריך לתרץ כבר הרגיש בזה הנ"ש וכתב דתנאי בנשואין דתצא מחיים זה לא אשכחן אבל לאחר מותו ומחיים ע"ד קידושין בעל ולא הוה ב"ז זה מצינו והוא כעין תירוצו של השואל ובלא"ה נראה דבכה"ג לא הוה בעילתו בעילת זנות וכמ"ש הב"ש בכמה מקומות ומהם בסי' ל"ח ס"ק נ"ט דבכה"ג לא מקרי בעילת זנות כל שבשע' ביאה הוא בקידושין ע"ש ועיין עוד בנוב"י שם:

(ט) בש"ע סי' ק"ס מבואר דהחולץ הוא כשאר אחין לנחלה ותמה הנ"ש דפשיטא ובש"ס לא קמ"ל רק משום דה"א הואיל ואפסרה מיבום לקנסיה קמ"ל ואילו בזמן הזה לא שייך זה ובאמת ל"ק דגם בטור וש"ע מיירי במקומות שאין מוחין מליבם דהוא דאפסד' ועיין בב"ש שם ס"ק ג' וז"פ:

(שטרי ברורין סי' כ"ד) (ה') וכ"ז קבלנו ע' נ"ש שהסכים להב"ח בפירוש דברי המרדכי מ"ש והחפץ צריך לקנות דלא כסמ"ע ולפענ"ד פירוש הסמ"ע הוא עיקר כשטחת לשונו ומ"ש הנ"ש דבסי' רמ"א פירש כהב"ח כפי הנראה כוונתו למ"ש שם חפץ היינו מ"ש אדם חפץ אבל אין ענין לכאן דכאן נראה עיקר דחפץ היינו חפץ ממש ומ"ש הב"ח מלשון הג"א אין ענין לזה ע"ש:

מה שהביא הנ"ש אות ג' שו"ת רמ"א סי' פ"ו הנה שו"ת רמ"א אינו ת"י אבל כפי הנראה מבואר כן בש"ע סי' י"ב בשם חזה התנופה:

מה שהביא בשם שו"ת מהר"א ששון סי' ל"א דאם הפשרנים בררו להם מכריע דחייבים לשמוע להם כפי הנראה מהב"ח סי' י"ג דלא ס"ל כן ועיין בש"ך שם ס"ק א':

(שטר מכר שלא באחריות שנאבד סי' כ"ה) וא"צ קנין חדש וכותבין מזמן הראשון ואם הנותן בפנינו ומצוה לכתוב כותבין אף מזמן שני כ"כ הש"ך בסי' מ"א ס"ק ח' ומהנ"ש כאן לא משמע כן והעיקר כש"ך:

(אשרתא דשטרא סי' כ"ו) קדמאי נפק שטרא דנן וכתב הנ"ש דהא דהחזיק הרמ"א בהמנהג דהרב יקיים יחידי הוא דוקא בעת כתיבת שטר אבל לאח"כ לא דנפק כל הממון אפומא דחד ע"ש אבל באמת מהת"ה שם ומכל הפוסקים לא נראה כן מדלא חלק ומ"ש דנפיק אפומא דחד נראה כיון דקיום שטרות דרבנן הקילו ועוד כיון דקבלו לא גרע מקרוב ופסול ועיין בש"ך ס"ס מ"ו במ"ש על שו"ת רמ"א דאפשר דמהר"א הי' רב בפראג ולכך קיים ביחידי משם מבואר בהדיא דלא כנ"ש:

(ב) בחו"מ סי' מ"ו סעיף ה' אפי' שלא בפני בע"ד ע' בסמ"ע וש"ך ובנ"ש כאן:

שם סעיף זה השני שיחתמו העדים בפניהם וכתב הסמ"ע דמיירי בלילה ואז אין ראוי לדון ואפ"ה מקיימין משום דקיום שטרות דרבנן וכמ"ש הלבוש. ובזה מיושב קושית הנ"ש דלמה לי שיחתמו יעידו כל אחד שזה כתב ידו ואני עד בדבר ולפמ"ש דמיירי בלילה דאז לא מועיל מתורת עדות בלילה וא"כ אף דקיום