דברי שאול חלק לשבעה יח

שצריך לכתוב שקורע הכתובה:

דלא נסיבת לגבר אוחרן הטעם נראה דאל"כ נחוש שמא לקחה איש אחר ומת והוא עבר ונשאה וכשימות אז היא קטלנית ועיין בנ"ש:

(סי' ט"ז ב') מוסיף אני עליהם כתב המרדכי דהוספת שליש ליכא רבית משום דאינו אגר נטר והתוי"ט כתב הטעם משום דאינו חיוב ברור ושני הטעמים שייכים גם במוסיף מצד עצמו דאינו אגר נטר וגם אינו ברור דשמא תמות ולא תגבה והתוי"ט כתב דלפי דבריו ניחא מ"ש הרמב"ם דאינה. גובית מהוספת המטבע ומשמע דלפי דברי המרדכי לא אתי שפיר ובאמת בתוספת שליש כבר כתב הט"ז בסי' ס"ו ובב"ש דאף לפי טעם המרדכי אינה גובה בהוספה אלא בגוף הכתובה הסכים הט"ז דמחוייב ליתן בהוספת המטבע דלא שייך רבית ובאמת צ"ע דמדברי הרמב"ם פי"ז מאישות ופ"ד ממלוה מבואר להיפך שהשוה דין כתובה לשאר חוב וכמ"ש התוסיו"ט וצע"ג ועיין במהרי"ט חלק אהע"ז סימן ב' ע"ש:

מכל שפר ארג נכסין הנ"ש במשפטי כתובה האריך דאמאי לא נימא דלשופרא דשטרא כתבי' כמו לענין גלימא דעל כתפאי שכתב הרשב"א בסי' ס"ו דאינו רק שופרא דשטרא ומצאתי כעת בט"ז באהע"ז סי' ס"ו שהתעורר בזה דשאני התם דאינו בדעתו שיפשיטוהו ערום וכן עלה במחשבתי ת"ל תיכף ועיין עוד שם שהאריך ועיין בב"ש ובריטב"א בחידושיו בכתובות שם דף יו"ד:

(סי' י"ז א') שלא מחלה כתובת' הטור כ' דאם כתובת' בידה א"צ לישבע וכ' הב"י דשמא נתנה לו שובר והב"ש כתב דע"כ לא מחלה רק על תנאי שמא יגרשה דאל"כ לא מועיל מחילתה וא"כ לכך כתובתה בידה. אמנם באמת הי' נראה כוונת הטור דהרי דעת ר"י בטור חו"מ סי' י"ב דהיכא דנקיט שטרא לא מועיל מחילה בלא קנין וא"כ ה"ה הכא מיהו אפשר לחלק דבשלמא שם אף דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכמו שהקשה הב"ח שם מכל מקום לענין זה הוה כגבוי ועיין כנה"ג חו"מ סי' פ"ב משא"כ בכתובה דודאי הוה כאינו גבוי דלא נתנה לגבות מחיים וע"כ דברי הרמב"ם עיקר וכן הסכים הנ"ש (ב') ושלא תפסה צררי הרא"ש כתב בתשובה דבמ"פ לא שייך צררי כמ"ש הר"ש מאיינבול ור"מ נתן סעד לדבריו דהאידנ' כתובות נשותינו מרובות לא שייך צררי וכתב הנ"ש דטעם זה בלבד אינו מספיק ע"ש ולכאורה לפמ"ש הליכות אלי כלל תקפ"ו דכל היכא דהתקנה היתה בשביל ל"ש גזרו גם על ל"ש אחר אטו זה משא"כ היכא דהתקנה היתה על שכיח לא גזרו על ל"ש משום לא פלוג ע"ש ולפ"ז באמת גם במ"פ היה לחוש ג"כ דשמא תפיס צררי בחייו רק דל"ש ומעתה כיון דבאמת הכתובות גדולות והיתה התקנה על ל"ש א"כ ממילא גם במ"פ שייך לגזור משום לא פלוג. מיהו אפשר לומר כיון דבזמן הש"ס היו כתובות קטנות והי' שכיח שוב לא זזה התקנה ממקומה וזה שדייק ר"י דהאידנא כתובות גדולות. ומ"ש הנ"ש דגם בנצ"ב אי נאבדו דחייבת לשבע גם בזה שייך אין אדם מוריש כן מפורש בה"ה פי"ח מאישות ועיין במלמ"ל שם שכתב מבואר כן בתוס' ב"ב ע"ש ומשם אין ראיה כ"כ אבל בתוס' החולץ מבואר כן:

לענין תיקון פטור שבועה צ"ע מדוע לא הזכיר הנ"ש דעה הרא"ש דלא מועיל אף פטור בפירוש לגבי יורשי' רק לגבי יורשיה בכהאי גוונא גובין כמבואר באהע"ז ברמ"א סי' צ"ח מכ"ש לגבי לקוחות דלא מהני נאמנותו וצ"ע:

(סי' י"ט א') הוו עלי עדים הנ"ש האריך. דבמקום שיש שטר ל"מ מחילה בלא קנין כמ"ש הסמ"ע סי' י"ב בשם ר"י מיהו בסי' רמ"א לא מבואר ברמ"א כן ובאמ' גם הש"ך הרגיש כן בסי' י"ב. אמנם לפענ"ד הסמ"ע כ' כן בסי' י"ב על המחבר והמחבר באמ' סובר כר"י שהרי לא כתב סי' רמ"א דאף בשטר והרמ"א הוא דכתב כן ולזה רמז הסמ"ע עיין סי' רמ"א והיינו דרמ"א לא כתב כן מיהו בגוף ראי' המרדכי מהא דהמוכר שט"ח לחבירו דמועיל מחילה לפענ"ד אין ראי' דשאני התם דלא הי' אפשר להחזיר שטר דהוא ביד הלוקח ולכך מועיל מחילה משא"כ בעלמא דהי' לו להחזיר השטר אח"כ מצאתי בש"ך סי' ס"ו שכתב כן ונהניתי וראייתו השני' מהא דאבדה כתובת' בשהת' כ"ה שנים אף דכתובת' בידה ג"כ אינו ראי' משום דהתם באמ' לא מחלה בפירוש רק דמדלא תבעה בודאי יאשם א"ע לתבוע אבל עכ"פ למה היתה צריכה לחזור אחר היורשים לתת להם הכתוב' וז"פ ועיין בחו"מ סי' ק"ה ובב"ש שם שכתב דיש לדחו' ועיין בברכי יוסף בח"מ שם. הנ"ש הביא שו"ת רמ"א סי' ק"י ועיין בש"ך ס"ס מ"ו שחלק על רמ"א ועיין בתומים שם ובקצה"ח:

(סי' כ' ב') לאשתו הנ"ש האריך. דמ"ש הר"ן דסילוק קודם אירוסין לאו כלום הוא היינו דא"צ אף סילוק ובמח"כ דבריו תמוהין ובכל הפוסקים מבואר דלא מועיל הסילוק ועיין ברמ"א בסי' צ"ב ובאחרונים שכלם הבינו כן מדברי הר"ן וכבר נתחבטו הח"י בתשוב' סי' מ"ז הוא והרב בעל עבוה"ג דהיאך מועיל לדידן דעושין חופה וקידושין ביחד ולכאור' אמרתי לפמ"ש התוס' ריש הכותב דהא דלא מועיל מתורת תנאי הוא לפי דהוה פטומי מילי בעלמא והנה מבואר בחו"מ בסי' ר"ז דהא דהוה פטומי מילי הוא דוקא היכא דכבר התחיל המקח