דברי שאול - עדות ביוסף - א צז

מבטל כיסו של חבירו ויתפשר עמו בטוב שיניח לו המעות מכאן ועד עשר שנים אבל לענין שבועה כל שאינו חייב ממון גמור לא שייך שבועה דאורייתא וז"ב ובזה מיושב גם מ"ש הש"ך ס"ק ז' והתומים הקשה גם שם דהו"ל דררא דממונא. ולפמ"ש א"ש שוב ראיתי בקצה"ח כאן שהעיר ג"כ דהו"ל מבטל כיסו של חבירו והלך בדרך רחוקה ומ"ש הוא הנכון ת"ל ועיין במלמ"ל פ"ז ממלוה ה"א ודו"ק: שם ס"ה ראובן נשבע שלא למכור משלו. דעת הש"ך דאם נשבע שלא למכור ולשלם שום חוב לא חל אף דהוה כולל משום דכבר חל החיוב לפרע לשמעון ול"ד למצה וסוכה דלא חל חיוב מצה וסוכה באמצע השנה ע"ש ואא"ז הח"ץ השיג עליו וכתב שבחילוק זה חולקין עליו כל חכמי ישראל שהרי בשבועות דף כ"ד ע"א הקשו אלא הן היכא משכחת לה והקשו בתוס' שם מהא דתני בירושלמי שבועה שלא אוכל מצה דחל בכולל ומחלק הריצב"א בין סתם למפרש ור"י מחלק בין שוא"ת לקום ועשה ע"ש ולחלוקו של הש"ך אין התחלה לקושיא דש"ה דלא הגיע זמן חיוב מצד משא"כ בנבלות וטרפות דמוזהר עליהם בכל עת ע"ש שהאריך בזה. אמנם לפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין חלוקו של הריצב"א בין אמר מצה סתם ובין אמר מצה בלילי פסח סוף סוף הא כוונתו לאסור עצמו במצה אף בלילי פסח. אמנם נראה דעיקר החילוק הוא דבאמת כל השנה אין החיוב עליו מצה וא"כ כיון שלא חל עליו החיוב א"כ יש מקום חלות עליו השבועה שאסר על נפשו וכיון שכן גם בלילי פסח חל עליו השבועה שהרי נשבע בכולל משא"כ באם הזכיר מצה בפסח דאז אין מקום לחול דבשעה שיצאה מפיו היה יוצאת לשוא דניהו דעוד לא הגיע הזמן אבל הוא נשבע כשיגיע הזמן וגם מעתה הוא מחוייב מהר סיני לאכול מצה בלילי פסח והוה ממש כהך דחוב דאף דעדיין לא הגיע הזמן מ"מ חל עליו השעבוד לפרוע בזמנו כמ"ש הש"ך ומעתה חלוקו של הש"ך הוא ממש חלוקו של הריב"א דגם בחוב הוה כמפרש דאין מקום לחלות השבועה דבחוב סתם נכלל גם שלא לפרוע מה שנתחייב כבר לשמעון וזה מושבע ועומד הוא וכן מבואר בשו"ת הרא"ש כלל ח' דין ט"ז דסובר כהריצב"א וכמ"ש בכוונתו. ובזה מיושב מה שהקשו האחרונים לשיטת הריצב"א דבסתם חל בכולל א"כ אמאי אמרו בירושלמי היו לפניו עשרה זיהים של כשר ואחד של נבלה ואמר שלא אוכל הזיתים אלו דאין השבועה חל והא הוה כולל בסתם. ולפמ"ש אתי שפיר דבנבלות וטריפות אין חילוק בין סתם למפרש דכיון שאמר הזיתים אלו הרי גם האיסור בכלל אמנם באמת א"א לומר בכוונת הריצב"א שהרי כתבו התוס' דלהריצב"א גם הן משכחת לה בנבלות ובסתם וא"כ ע"ב דלא ס"ל הך חילוקא. אמנם לפענ"ד נראה דכוונת הש"ך דכאן ל"ש כולל דכל הטעם דחל על חובות אחרים משום שעדיין לא נתחייב בהם הא אם היה חייב לא היה חל וא"כ איך אפשר לומר דחל על חיוב שנתחייב בכולל מה שלא נתחייב דהרי לא גרע מאותן חובות דאם היה חייב לא חל ושאני שאר כולל דדבר היתר גמור הוא ויש מקום חלות עליו ולכך חל בכולל גם על האיסור משא"כ כאן הא דחל על אותן חובות הוא משום שעדיין לא נתחייב בהם ואיך תחול על החוב שנתחייב כבר ובין אם יהיה כוונת הש"ך כן או לא עכ"פ החילוק נכון בעצמותו ודו"ק. נמצאת השניה ש"ש זיל הרא"ש בתשובה שהרי הנשבע שבועה שניה שיפרע לו עד זמן פלוני הי' בכלל השבועה זו שימכור משלו כדי לפרוע לו והוא נשבע כבר שלא למכור ודמי להא דתנן בפ"ג דשבועות שבועה שאוכל שבועה שלא אוכל אכל עובר משום ש"ש לא אכלה עובר על שבועת ביטוי ומוטב שיעבור על שבועת ביטוי משיעבור על ש"ש בקום ועשה ולכך לא יאכלנה וה"ה כאן לא ימכור כדי לקיים שבועתו הראשונה ויעבור על השניה שהיא שבועת שוא עכ"ל ודבריו תמוהים מאד דהא אדרבא מבואר שם שיאכלנה דמוטב שיעבור על ש"ש לבד ולא יעבור על ש"ש ועל שבועת ביטוי וכמ"ש הרא"ש שם בפסקיו וא"כ ה"ה כאן מוטב שימכור כדי שיקיים עכ"פ השניה ויעבור רק על שבועת ביטוי לחודא ולפענ"ד נראה דהנה אא"ז הב"ח הקשה דאמאי הוה שניה שבועת שוא הא נשבע שיפרע ואפשר שלא יצטרך למכור כלל ע"ש והש"ך כאן ס"ק י"ד כתב כיון דנשבע שיפרע ודאי היה דעתו שאם לא יהיה לו מזומן ימכור משלו הוה ש"ש ע"ש. אמנם באמת לא נעלם זאת מאא"ז הב"ח ז"ל דהרי הרא"ש כתב כן בהדיא. אמנם כוונתו דמה"ת לומר שכוונתו ע"ז דהא כבר נשבע שלא למכור ופשיטא דלא כוון לסתור שבועתו הראשונה ויהיה נשבע לשוא הלא טוב לומר שכוונתו דוקא שיפרע במזומן ולא שימכור ולא דמי לנשבע לאכול ואח"כ נשבע שלא לאכול דשם אין בית מנוס לומר שכוון לדבר היתר וע"כ לשוא היתה דלמה כוון משא"כ כאן דאפשר שכוון בדרך היתר וז"ב ולפ"ז זהו דוקא אם נימא דשבועה ראשונה חלה ולא ימכור א"כ מסתמא כוון בשבועה שניה רק במזומן ולא שימכור אבל אם נימא דלא חל מפני שחייב מן הדין למכור וא"כ מסתמא גם בעת שנשבע שבועה שניה גם למכור היה בכלל השבועה שהרי כך הדין וא"כ ממילא היתה השניה שוא דהרי בודאי היה בדעתו שימכור ג"כ שהרי כך הדין ומפני כך אומרים לו