דברי שאול - עדות ביוסף - א צו

לא דאל"כ יוכל ע"א לחייב כמה וכמה שיאמר בהמותיך הזיקו כמה דברים שא"י לידע ע"ש ועמ"ש הש"ך כאן בזה לפענ"ד אינו ראיה דבכה"ג א"כ יבא ע"א לממון דכיון דא"י והוא מוכרח לומר שא"י וא"י לשבע נגד העד ויהי' מחושואיל"מ ובכה"ג אין ע"א יכול לחייבו דאינו בא לממון ואף דבנסכא דר"א הוה מחושואיל"מ על ידי עד אחד היינו משום דשם היה יכול לומר לא חטפתי והי' נשבע להכחיש את העד וכן מבואר בהדיא בשו"ת מיימוני לספר משפטים סי' ס"א והארכתי בזה במק"א וז"ב. ובזה יש ליישב מה שהקשו לשיטת הש"ך דשבועת שומרים אינו רק בטענת שמא ולא בברי א"כ קשה לרב ושמואל דל"ל מחושואיל"מ להימנו במגו דא"י דל"ש תירוצו של התוס' בב"מ דף צ"ו דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק דגם המפקיד טוען שמא. ולפמ"ש א"ש דהיכא דהו"ל למידע מחוייב לישבע שא"י ובכאן לא הו"ל למידע וצ"ל דמשכחת לה מציאות שישבע שוב הו"ל מגו לאפטורי משבועה כמ"ש התומים בכללי מגו ודו"ק: שם סעיף ט"ו שכל מינו מצוי כ"כ הרמב"ם והמהרש"ק הקשה וכבר קדמו הריטב"א בב"מ להקשות דא"כ מאי מקשה ואם איתא לדר"ה כיון דמשתבע מלוה שא"ב היכא משכחת לה והא משכחת לה במינו מצוי דא"צ לשבע ולכך תקנו שישבע המלוה ע"ש והנה במק"א הארכתי בזה וכעת נ"ל בפשיטות דהכי קושית הש"ס דאמאי אצטריכו לעקור השבועה מן הלוה ולתתו למלוה הלא טוב יותר שיתקנו דאפי' במינו מצוי ישבע המלוה ומשום לא פלוג וגם איכא חשש קצת דאף שמינו מצוי עיניו חשקה בזה החפץ דוקא רק דטעם הרמב"ם דעכ"פ גם ללוה אין קפידא כמ"ש התומים וקיימתי מסברא דנפשאי ועכ"פ טוב יותר מלעקור שבועה דמדאוריית' מוטל על הלוה ולתתה להמלוה וע"ז משני כגון שיש עדים שנשרפה וא"כ שם אין מקום לתקן להמלוה שבועת שא"ב דהרי איכא עדים וכיון דע"כ הוצרכו לעקור השבועה ממקומה ולתתה להמלוה שוב הניחו הדין על מקומו דאם מינו מצוי אינו נשבע. ובזה מיושב מה שהקשו דאיך אפשר דהמשנה מיירי בשנויי דחוקי כהך דמשני ולפמ"ש א"ש דכיון דהוצרכו לעקור השבועה בהנך גווני דחיקי עכ"פ שוב במינו מצוי אינו נשבע שא"ב ומשכחת להמשנה במינו מצוי. ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו דנוקי במאמינו ולפמ"ש א"ש דפשיטא דזה לא מועיל מה שמאמינו ועי"ז יצטרכו לעקור השבועה מן הלוה ורק בסיפא דאין עוקרין השבועה שפיר מועיל במאמינו איברא דלפ"ז אכתי יקשה דמאי מקשה מסיפא דרישא והא שם אין עוקרין השבועה כלל ובלא"ה נראה דעיקר קושית מהרש"ק הוא ממה דמקשה מרישא דסיפא דהרי מדברי הטוש"ע כאן מבואר דכל היכא דהלוה צריך לשבע מוכרח המלוה לשבע שא"ב אף במינו מצוי וא"כ שפיר מקשה הש"ס דאמאי עקרוהו לשבועה וע"כ דעיקר הקושיא מסיפא ומ"ש התומים ליישב דמסיפא דרישא חיישינן שמא רוצה להשתכר בגוף שווי המשכון ע' באא"ז הח"ץ סי' כ"ט שדחה זאת אמנם בגוף הקושיא נראה דכל הטעם דמינו מצוי הוא דמה אכפת ליה ללוה וכמ"ש התומים וכאן דיש קפידא ללוה שאומר ששוה שתי סלעים והוא כופר ואם היה צריך לשבע שא"ב היה צריך לשבע על השווי בגלגול ואולי לא היה נשבע ע"ז ושפיר יש קפידא וגם ברישא שפיר קשה למה הוצרכו לעקור השבועה הא כיון דאיכא חשש שמא יפסלנו שפיר הלוה מקפיד וא"כ צריך לשבע וכעין זה כתב התומים והמעיין יראה הבדל הדברים שביני לבינו ודו"ק: סי' ע"ג ס"ב הלוה נשבע היסת המהרי"ט בחלק חו"מ סי' ק"ה הקשה דאמאי לא יתחייב ש"ד דהא הו"ל דררא דממונא וכהאי דאמרו במכות דף ג' גבי עדים זוממין דאומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיה בידו מכאן ועד עשר שנים הרי דחשיב דררא דממונא אמנם לפענ"ד נראה דהנה לכאורה קשה על המשנה הלז דאמאי יתחייבו בזה והא לא הפסידו להלוה כלל דהו"ל מבטל כיסו של חברו דקי"ל לקמן בסי' רצ"ה דפטור ודעת המהרש"ל שם הובא בש"ך ס"ק ט"ו דאפי' תבעו ומברר שיהי' לו ריוח ברור אפ"ה פטור דאינו אלא גרמא בעלמא וה"ה בזה וכאשר חפשתי באמתחת הקדמונים ומצאתי בריטב"א בחידושיו שם שהקש' זאת וכתב דאומדין מה הי' נותן הלוה להמלוה שיניח לו המעות עד אותו זמן וזאת ישלמו להלוה וצ"ל דאף דמבטל כיסו של חבירו פטור מ"מ הי' יכול המלוה לכוף ללוה שיפרענו לו במשלם זמן שלשים יום והוא היה צריך לתת לו ממון שיניח לו עד עשר שנים וזה צריכין לשלם לו ולפ"ז נראה דה"ה כאן הוה דררא דממונא וחייב לשבע שבועת התורה אמנם נראה דהרי מבואר לקמן סי' ע"ה סעיף י"ד ובש"ך שם ס"ק מ"ז דאינו חייב שבועת התורה רק במקום שאילו הודה היה נתחייב ממון גמור ע"ש ולפ"ז כאן גם אם היה מודה שחייב כעת ולא היה נותן לו היה פטור דהו"ל מבטל כיסו של חבירו ואף לדעת הש"ע סי' רצ"ב עכ"פ צריך לברר שהי' לו ריווח ע"ש וא"כ אין כאן דררא דממונא דגוף הממון מודה לו ומה שמעכב ממון חבירו זה לא הוה דררא דממונא דהו"ל מבטל כיסו של חבירו ובעדים זוממין שאני דאמדינן כמה היה רוצה ליתן שלא יהיה