דברי שאול - עדות ביוסף - א צד

דרבנן דבי רב הוו סברי דגם באונסין פליגי וכי ס"ד דגרע משאלה ולפמ"ש אתי שפ"ר דרבנן דבי רב סברי כר"י וא"כ הוה ש"ש גמור וא"כ לא שייך מצות לאו להנות נתבו דאיכא הנאת הגוף בהדי מצותו וכמ"ש וע' בקצה"ח שכתב ג"כ לפרש ע"ד שפירשתי והמעיין יראה הדברים שביני לביני והתומים הקש' על הר"ן הלז מהא דמבואר בסי' שמ"ב דאפי' השאיל ס"ת שעושה מצוה בשאילתו חייב הרי דגם בספר חייב בשואל וכן הקשה בקצה"ח שם ע"ש ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דש"ה שהשאיל דבר שאינו שלו וא"כ אמרי' דלא ניחא ליה להראשון בזה ולכך חייב במה שהשאיל לאחר דבר ששאל לעצמו ומ"ש אע"פ שעושה מצוה בשאלתו היינו דהראשון עשה מצוה וסד"א דניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממונו ומה דבאמת לא אמרי' דניחא ליה היינו משום דהראשון ב"כ וב"כ עשה מצוה דהוא שאל לו ומה לי הוא או אחר וא"כ חייב השני וז"ב. ומ"ש התומים דמיירי דלא נתן לו המשכון תיכף דאל"כ הוה שמירה בבעלים. הנה לפמ"ש המהריט"ץ סי' י"ב הובא במלמ"ל פ"י משכירות דמשכון שלא בשעת הלואה אף שנותן לו ברצונו חייב באונסין דמקני ליה א"כ בלא"ה היה חייב להחזיר לו דקנה ליה אמנם באמת יש לומר דהר"ן סובר כדעת הטור ודעימיה לקמן סי' ש"ה דהשאילני ואשאילך לא מקרי שאילה בבעלים. ובזה י"ל דלכך השמיט הש"ע הדין של הר"ן ולא הביא בשלחנו משום דלשיטתו אזיל דסובר דגם זה מקרי שאלה בבעלים ועיין לקמן סי' ש"ה בש"ך ס"ק ז' לכך השמיטו וז"ב. שוב ראיתי שהתומים במח"כ לא ראה דברי הש"ך סי' ש"ה ס"ק ז' שכתב בשם שו"ת הר"ן סי' י"ט והיא אותה התשובה שמביא הש"ך כאן דאם אמר השאילני ואני אתן לך משכון דחייב באונסין הרי דבכה"ג לא שייך שמירה בבעלים דע"ז מביאו הש"ך שם והנה שו"ת הר"ן אין ת"י אבל מצד הסברא נראה לי דלא שייך כאן שמירה בבעלים דזה דוקא כשאינו רוצה לשמור עד שישמור לו ג"כ אבל כאן אטו רוצה הלוה בזה רק שהמלוה אינו רוצה להלוות או להשאיל זולת משכון וגם השמירה על המשכון היא לטובת המלוה שיהיה בטוח במעותיו ובכה"ג לא מקרי שמירה בבעלים ולא גרע משטע"נגרב דלא מקרי שמירה בבעלים דעושה לתקנת בהמתו כמ"ש סי' שמ"ו ס"ד ומכ"ש כאן שעושה לתקנתו ומה דמשמע בסי' ש"ה בסופו בהגהת רמ"א דגם במשכון שייך שמירה בבעלים כבר הרגיש הש"ך שם אבל לפענ"ד אין ראיה דשם קאי הדיוק דאם היה ראובן נותן לשמעון משכון עבור שילוה ללוי דבכה"ג היה חשוב שמירה בבעלים דל"ש שעשה לטובתו ודו"ק ומן האמור הן נסתר מחמתו מה שחידש התומים לענין עסקא דמחשב שמירה בבעלים ולפמ"ש במשכון לא שייך זאת ועיין לעיל שדחיתי מטעמים אחרים ודו"ק ועיין בשו"ת חוות יאיר סי' רכ"ז ותמצא סיוע לדברי: שם ס"ו אף בנו נעשה עליו ש"ש כ"כ הנימוק" ומשום דתפיס ליה אזוזי והמהרש"ל השיג דדוקא גבי אומן שייך הך טעמא ולא במלוה על המשכון דאל"כ למה לא אמר הך טעמע וכתב הש"ך דע"כ לא שייך הך טעמא במשכון אלא באביו דאם לא הלוה לא היה צריך למשכון אבל בבנו דכבר הלוה אביו תו אית ליה הנאה ע"ש ודבריו תמוהין דמ"ש בנו מהוא דגם בבנו שייך אולי לא הי' אביו מלוה לא הי' צריך למשכון וא"ל דכבר הלוה דא"כ גם באביו אחר שעברו שנים רבות והלוה על המשכון נימא כיון דכבר הלוה הו"ל ש"ש וע"כ דהיה הברירה בידו שלא להלות וא"כ ה"ה בבנו היה הברירה ביד אביו ובן כרעא דאבוה וכבר התפלא עליו התומים. אמנם באמת שפתי כהן ישמרו דעת דבאמת צריך להבין דגם בשעת הלוואתו מדוע לא יהיה ש"ש בשביל דתפיס אחוביה וא"ל דהברירה בידו שלא ללות דעכ"פ אם רוצה ללות לוה במשכון אך ע"כ ביאור הדבר דממנ"פ בשעת הלואה אם הוא יודע שהוא בטוח היה מלוהו ואם לא פשיטא דלא היה מלוהו ול"ל הטיפול במשכון וגם בלא"ה עכ"פ מה משתכר דבשעה שהלוה היה הברירה שלא להלוות משא"כ אחר הלואה הרי הוא משתכר דכבר הלווהו ותפס משכון לגבות חובו ומעתה גם בבנו אפשר דאביו היה בטוח בו שלא יעיז פניו נגדו ולא בבנו ושפיר יש לו הנאה דתפס וז"ב. אמנם דעת הרא"ש פ"ק דקידושין דגם במשכנו שלא בשעת הלואתו לא שייך תפיס אחוביה וכתב כיון דאינו משתכר עכ"פ דניהו דתפיס אחוביה ובטוח מן נזק אבל מה מגיע לו תועלת לכך לא מקרי הנאה וז"ב בכוונתו. ובזה מיושב מה שהקשה התומים דא"כ למה מקרי ש"ש בשביל שיכול לקדש האשה והא אם לא הלוה היה מקדש במעות. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ס"ל להרא"ש דזה מקרי הנאה דעכ"פ כעת שהלוהו יש לו דבר על חובו רק דשם אינו מקבל תועלת רק מניעת הנזק וכאן מקבל תועלת וז"ב. ובזה יש להשיב על ראיית הש"ך ס"ק ט"ז מתפס ליה אחוביה גם תם דש"ה דמקבל הנאה דלא הי' לו ממה לגבות ודו"ק: שם ס"ז איני מקבל אחריות עלי. כן למד המהר"ם מהא דאמרו בסוף מנחות נעשה כמאן דאמר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות והתומים הקשה דאי משם למדו היה לו למפטר אף בהזיק בידים דהרי שם קטלו בידים ובאמת שגם המהרי"ט חח"מ סי' קט"ז הקשה ע"ז וע"ש מ"ש בזה.