דברי שאול - עדות ביוסף - א צא

לוקה ה"ה ביחיד דהלאו אינו מתחלק לחצאין ומהראוי שהיחיד ימשך אחר הציבור ומעתה כאן דפשיט' דגבי העני עשה עבירה חמורה במה שמשכנו מלגבי עשיר א"כ אי אפשר לומר דלגבי עני לא ילקה שהכתוב נתקו לעשה ולגבי עשיר ילקה והלאו א"א שמתחלק ולכך אמרו כיון דלגבי עני אינו לוקה שהרי הכתוב נתקו לעשה וא"כ חזינן דהתורה רצתה להקל עליו דלא ילקה וא"כ אם בעני רצתה להקל עליו שלא ילקה מכ"ש בעשיר ולכך הוה לאו הניתק לעשה בכ"מ דרך כלל דהלאו א"א שיתחלק בין מקום למקום ורק מי נגרר אחר מי בזה רואין מצד הסבר' וכאן הוה הסבר' דעשיר נגרר אחר עני ועוד דאם נימא שיתחלק הענין א"כ יהיה בעני ניתק לעשה ולא ילקה ובעשיר ילקה ומצד הסבר' הוא להיפך וכמ"ש וז"ב ודו"ק ולפמ"ש הש"ך ס"ק למ"ד דבשעת הלוואתו כשהתנה להשתמש לא הוה שואל ואח"כ נעשה שואל א"כ י"ל דזה טעמו של רש"י דס"ל דשלא בשעת הלוואתו קני ליה וכמ"ש הרמב"ן במלחמות. ובזה מיושב מה שהקשו משמטה דשם אף בשעת הלואה הוה כל הנאה שלו דאל"כ היה משמט ויש ליישב הרבה קושיות ודו"ק וצ"ע על הש"ך ס"ק למ"ד שלא הזכיר דברי הרמב"ן אלו דמשמע דאי מותר לשמש הי' נעשה שואל: והנה ראיתי בקצה"ח שהביא דברי הנמק"י פ"ק דמציע' שכתב בשם הר"י בן מג"ש דכל דהמלוה אינו קונה גם במשכון אינו קונה והקשה מפסחים דף ל"א דמוקי לה דפליגו בדר"י והיאך קני נכרי למשכון דמשיכה במשכון לא קני ומעות אינו קונה בנכרי ולפענ"ד לא דמי דע"כ לא סבר הר"י הלוי דאינו קונה במשכון רק היכא שבאמת הי' קנין כמו מלוה דבאמת הוא כסף ומהראוי לקנות ורק דהתורה מיעטתה כיון שהיא מלוה כמו כן אמרינן דמשכון כיון דלא נקנה לו בעצם אינו קנין לקנות למשכון כמו שהמלוה אינו קונה לו אבל כאן אטו הא דלא קני לנכרי בכסף הוא משום דהכסף הוא קנין גרוע והרי בישראל קני ורק דכן היתה חכמת התורה דישראל בכסף ונכרי במשיכה וא"כ ממילא קני גם למשכון במשיכה ואף דהמעות הראשונו' לא קני לו היינו משום דלגבי נכרי היתה גזירת התור' דלא לקני רק במשיכה ולא משום גריעות הקנין וכמו כן לר"ל דסובר דלישראל במשיכה גם משכון קונה במשיכה ולא אמרינן כיון דהכסף אינו קונה לו לא קני לו המשיכה דזה אינו דכך היתה גזירת התורה דלקני במשיכה דוקא ודוקא במלוה דאינה נקנה לו כמו כן אינו קונה לו המשכון כיון דאינו גוף הדבר בעצם ואילו הי' כסף ממש הי' קונין לו ובזה מיושב גם מהך דתשומת יד ודו"ק: ומה שהקשה ממשכון דאחרים דמקודשת והא אינו רק משכון ע"ש במחכ"ת כיון דכבר קנאו הוא דמיירי שלא בשעת הלואתו ולקחו לגוביינא א"כ שפיר יכול לקדש בו ותדע דכל קנין שיש לו בו הוא משום דיכול לקדש בו האשה וגם הוא הרגיש קצת בזה ודחאו בקש ומאד תמהני עליו דהא מקור דינו של הר"י הוא מהך דקידושין דף ח' דמנה אין כאן משכון אין כאן וע"ז הקשה שם מקדשה במשכון דמקודשת ומשני במשכון דאחרים והרי מבואר בהדיא דבזה לא שייך מנה אין כאן וע' בטוש"ע אהע"ז סי' כ"ח סעיף י"ב גם מה שהקשה ממשכנו שלא ברשותו ג"כ לא ידעתי דש"ה כיון דדעתו ללקחו הוה כמו גזלן דפשיטא דקני וכ"כ הש"ך כאן דמשכנו שלא ברשות הוה כגזלן ואף לפמ"ש ה"ה דלא הוה כגזלן אבל עכ"פ לקחו לגבות חובו ופשיטא דקנה וז"ב: שם הרי זה ש"ש. דעת הרשב"א דהוה ש"ש לעולם אף אחר שפרעו דמשום פרוטה דר"י הוה ש"ש לעולם והמהרשד"ם הקש' דהא קיי"ל דכל האומנין דאמרו טול את שלך והבא מעות ש"ח ומכ"ש כשפרעו ע"ש ועמ"ש הש"ך בזה. ולפענד"נ דבאמת צריך להבין למה לא כתב הרשב"א הטעם של התוס' והרא"ש דנעשה ש"ש משום דבכל עת ששוטחו ומנערו עביד מצוה ולא בעי למיתב ריפתא לעניא לכך הוה ש"ש. אמנם נראה דבאמת המהרש"ל כתב דכאן לא שייך פרוטה דר"י בשביל שיטוח וניעור דדוקא בשומר אבידה עביד מצוה בשיטוח וניעור אבל במשכון עושה לטובתו שלא יתקלקל והש"ץ ס"ק ל"ו השיג דמ"מ הוה ש"ש מידי דהוה בצריך למשכנו ואפ"ה הוה ש"ש וה"ה בזה. ולפענד"נ דש"ה דניהו דצריך למשכון אבל מ"מ הוא משתמש בנכייתא וכמו כן הי' יכול להשכיר מאחרים ולכך הוה ש"ש משא"כ הכא אפשר דכל מה ששוטח ומנער הוא בשביל שלא יתקלקל. יהי' איך שיהי' עכ"פ דעת הרשב"א יש לומר דלכך לא הוה ש"ש בשביל זה משום דלטובתו עושה ולפ"ז זהו דוקא בעת שצריך להמשכון אבל כשכבר פרעו דאז אין הדבר על אחריותו שוב הוה ש"ש בשביל שיטוח וניעור כיון דאז לא איכפת ליה אם יתקלקל דכבר כלתה שמירתו כמו בכל האומנין דאם אמרו טול מעות והבא אינו אלא ש"ח וה"ה בזה ומכ"ש כשכבר פרעו ואף דדעת הרא"ש דלאחר זמן השמירה תו לא הוה ש"ש בשביל שיטוח וניעור דהממשכן בעצמו יכול לשוטחו ולנערו ודמי לשאר פקדון כמבואר בסעיף א"ג אפשר דס"ל להרשב"א דכיון דאם שוטח ונוער עושה מצוה ופטור מדר"י הוה ש"ש ול"ד לפקדון דאסור ליגע בו עד שיתקלקל אבל כאן דהוא משכון שפיר הוה ש"ש וז"ב (וגם י"ל דנמשך המצוה אח"כ וכמ"ש בשטמ"ק בב"מ דף פ"ב בשם הריטב"א) ובזה י"ל