דברי שאול - עדות ביוסף - א פט

שייך סימן אבל הא נזכר שם המלוה וא"כ כשימצאנו ישראל יצטרך להחזיר דלא מייאש דיודע של מי הוא וצ"ל דמיירי בעיר שרובה עכו"ם דלא יחזיר העכו"ם וא"כ מתייאש שמא ימצאנו עכו"ם וצ"ל דהעכו"ם יוציא מהלוה אף שאין לו כומ"ס דיאמר שנאבד הכומ"ס או שיעליל עליו וכדומה ובזה יש ליישב מה דהקשה התומים והקצה"ח בסי' ס"ה דהיאך אמרו המוציא סט"ח אם יש בו אחריות נכסים לא יחזיר ואם אין בו אחריות נכסים יחזיר וממנ"פ אם אמר סימן אף כשיש אחריות נכסים יחזיר ואם אין בו סימן הא מייאש עצמו ולפמ"ש אתי שפיר דשם מיירי בעיר שרובה ישראל ונזכר שם המלוה בשטר וא"כ לא מתייאש דהא המוצא יודע ויחזיר השטר ולפ"ז ביש בו אחריות נכסים דבודאי לא יחזיר השטר משום דחיישי' לקנוניא א"כ בודאי מייאש ובזה יש ליישב קושית התוס' שם ע"ב ד"ה האו' ודו"ק: סי' ע"ב ס"א בהג"ה אבל אם התנה עם הלוה מתחלה שרי כן למד הב"י מרש"י בב"מ דף פ"ב ע"ב במלוה הצריך למשכון ופירש"י שצריך להשתמש בו ולהיות פוחת מן החוב הרי דמותר והש"ך ס"ק ד' תמה דא"כ מ"ט דר"א דהא הוה שוכר גמור ע"ש וכבר קדמוהו הקדמונים בשטמ"ק שם בזה ונדחקו. אמנם לפענד"נ דהנה בדף פ' שם גבי פלוגתא דר"י ור"מ אי שוכר הוה ש"ח או ש"ש פירש"י דמאן דס"ל ש"ח הוא משום דלא שקיל שכר שמירה ומה שנהנה משלם שכירות ולכך לא הוה ש"ש רק ש"ח ומאן דס"ל ש"ש הוא משום דבאמת לולא דהיה נותן שכר הי' שואל דנהנה ובשביל דנותן שכר לא הוה שואל ונשאר ש"ש ע"ש. ולפ"ז זהו דוקא בכל שוכר אבל כאן דהלוה לו על המשכון והנה בהשאילני ואשאילך קי"ל דלא הוה שואל ופירש"י בדף פ"א שאין כל הנאה שלו שהרי כמו שהוא משאיל לו כך הוא משאיל לו ולפ"ז כאן דהלוהו א"כ גם הוא כהנה במה שהלוה לו וא"כ אם לא הי' מנכה לו והי' משתמש בו ודאי דלא נעשה שואל דליכא למימר דנעשה שואל דהא לאו כל הנאה שלו דכמו שהוא צריך למשכון כן הוא צריך להמעות וא"כ לא הוה רק ש"ש (וכן מבואר בתשובת הרשב"א הובא בסמ"ע ס"ק כ"ג וע' בש"ך שם ס"ק ל' דאם בשעה שהלוה התנה ע"מ להשתמש לא הוה שואל) עכשיו דמנכה לו והוא אינו נוטל שכר שמירה פשיטא דכ"ע מודו דהוה ש"ח ועי' שו"ת הר"ן סי' י"ט וז"ב מאד בישוב קושית הקדמונים. ובזה אמרתי ליישב קושית הת"ח שהקשה בהאי דמבואר בברייתא דאם הלוהו בשטר ונתן לו משכון כ"ע מודים דאבד המשכון אבדו מעותיו ופירש"י דע"כ לגוביינא נקטה דאל כ למה נטלו הא בשטר סגי לזכרון וא"י לכפור וע"כ דלגוביינא נקטה והקשה הת"ח דלמאי דמוקי במלוה צריך למשכון א"כ אין ראיה ממה דנטלו דהא נטלו שצריך להשתמש בו והיא קושיא עצומה. ולפמ"ש אתי שפיר דכאן יקשה הא הוה ש"ש דהוה שוכר וא"ל דהא בלא הנכייתא ג"ם לא הוה שואל דאין כל הנאה שלו וכמ"ש דזה אינו דכאן הוה כל הנאה שלו דמה שהלוה לו מעות בל"ז היה מלוהו דהא נתן לו שטר ובטוח על מעותיו דלא יכפור בו וא"כ המשכון שלקח לקח כדי להשתמש והוה נהנה וא"כ מה שנותן לו בנכייתא נסתלק תורת שאלה מעליו והוה ש"ש וז"ב ודו"ק. והנה לכאורה קשה לי טובא דלפי מה דמוקי לה הש"ס במלוה צריך למשכון א"כ אמאי לא יעשה ש"ש ומטעם דתפס ליה אחוביה ובאמת התוס' בדף פ' ד"ה דקא הקשו זאת וכתבו דאין לו הנאה דאי לא היה מלוה לא היה צריך למשכון ומעתה זה דוקא כשא"צ למשכון אבל כשצריך לו ניהו נמי דמשלם זה לא נעשה ש"ש דהא מנכה לו אבל עכ"פ אית להו הנאה דתפיס ליה אחוביה ולכאורה מכאן ראיה ברורה למ"ש הרא"ש דאף במשכנו שלא בשעת הלואתו לא שייך בהאי הנאה דתפיס אזוזי והש"ך ס"ק י"ז חולק עליו ועיין בס"ק ל"ו ולפמ"ש יש לו ראיה מכאן אמנם לפמ"ש הריטב"א ליישב הא דלא נעשה שוכר משום דמיירי לאחר שכלתה זמן שכירתו א"כ א"ש ודו"ק: שם בין שמשכנו בשעת הלואתו הש"ך האריך כאן להוכיח שיטת רש"י דחייבין אף באונסין ולבסוף העלה דהיכא דמשכנו שלא ברשות כ"ע מודו דחייב באונסין והביא ראיה מהא דאמרו במכות דף ע"ז והרי משכון דרחמנ' אמר ולא תבא אל ביתו וכו' ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו ובטלו ולא בטלו ומשני התם כיון דחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם ואם נימא דאונס פטור משכחת לה כשנשרף באונס וכמו שהקשה הבע"ה והרמב"ן במלחמות וע"כ דבכה"ג חייב באונסין ובאמת שהרמב"ן כתב דמבטלו ולא בטלו פריך והש"ך חשבו לדוחק ובאמת שע"כ מוכרח לומר כן וכמ"ש התוס' שם בד"ה התם ע"ש והנה בימי חורפי אמרתי ליישב דהנה התוס' שם בד"ה במאי הקשו דגם לר"ל דס"ל קיימו ולא קיימו אכתי הוה בשעת שעבר התראת ספק דשמא יקיים העשה כשיזהירו אותן אמנם נראה דלפמ"ש התוס' בפסחים דף ס"ג דכל שודאי למותרה רק שספק לנו לא מקרי התראת ספק א"כ שם בקיימו ולא קיימו דהוה תיכף בתכ"ד וכמ"ש רש"י בחולין ובתוס' שם וא"כ איך שייך התראת ספק דמה ספק היה לו בשעת מעשה ואם בדעתו לקיים העשה מדוע לא קיים דהא הוא בתכ"ד ולא שיך שוב רצון כלל וע"כ דלא היה בדעתו לקיים ושפיר לוקה אף דלא הוה התראת ספק וז"ב. ומעתה מיושב היטב קושיא זו דאם נימא דנשרפת