דברי שאול - עדות ביוסף - א פח

דהנאמנות הוא בעצמותו ואינו נאמן רק כשבידו לקלת' אבל כל שאתחזק בבי דינא כבר אינו נאמן שעכשיו אין בידו ל"ש נאמנות ורבא לשיטתו דסובר כל שהיה בידו נאמן אף שעכשיו אינו בידו והנאמנות נצמח מכח המגו ולפ"ז שפיר כתבו התוס' בפירוש הראשון דמיירי דהשטר הי' יוצא מתחת ידו וא"כ נאמן מכח מגו ואף דעכשיו אתחזק בב"ד וע"כ דנאמן כל שהי' בידו וגם בתירוצם השני נתכוונו שהי' להם מגו ועכשיו אין להם מגו שהמלוה מודה וכדומה וכמ"ש הש"ך ובאמת שהוא דחוק אבל מ"ש בגוף טעם הפלוגתא נכון מאד ועיין בהג"א שם משמע בתירוצו השני דנאמן ומתורת שליש והיינו בלא מגו וכמ"ש הש"ך: סי' ס"ו ס"א אותיות אין נקנות וכו' עיין ש"ך שפלפל אי מכירת שטרות דאורייתא או דרבנן ולכאור' צריך להבין דמאי נ"מ ניהו נמי דאינו רק מדרבנן מ"מ הא דעת הב"י סי' כ"ח באהע"ז דמעמד שלשתן אף דאינו רק קנין דרבנן מ"מ מקודשת מה"ת דבקנין דרבנן נעשה דאורייתא וה"ה בזה ניהו דקנין אינו רק מדרבנן מ"מ כל דתקנו שיקנה נעשה קנין תורה אמנם לפענ"ד נראה דיש לחלק דבשלמא התם כיון דקנה מדרבנן עכ"פ א"כ הפקירו ב"ד את הדבר הלז והפקרם הפקר וקנה עי"ז מה"ת אבל כאן דכל הטעם דאינו נקנה מה"ת הוא כמ"ש הרמב"ם פ"ו ממכיר' משום דשטר אינו רק ראייה ולא קנה רק הראיה אבל לא גוף הממון וא"כ ניהו דהפקירו הב"ד את השטר אבל מ"מ לא הפקירו הממון דהממון לא הקנהו ובמה נקנה לו הממון הא אין לאל ידם להפקיר הדבר שלא הקנהו כלל אף מדרבנן ובלא"ה שאני מ"ג דאינו חסר רק שאינו קנין וכיון דרבנן עשאו למ"ג לקנין הרי הוא כקנין כסף או משיכה דקני מה"ת אבל כאן החסרון הוא בעצם הקנין דלא קנה רק הראיה ולא השטר ימה מועיל מה דהוה קנין התורה מ"מ לא קנה הממון מה"ת רק הראיה וז"ב ובזה ממילא מיושב דברי הרמב"ן בב"ב בחידושיו שהוכיח דמכירת שטרות דאורייתא מהא דמוקי בקידושין דף מ"ח פלוגתא דר"מ ורבנן במכירת שטרות ושם תקנו דמקודשת ומה"ת משמע ותמה הפ"י דהא שם מוקי במלוה ע"פ פליגי במ"ג ובמ"ג ודאי דאינו רק מדרבנן ואפ"ה קתני מקודשת. ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא מ"ג נעשה קנין תורה ושייך לשון מקודשת אבל במכירת שטרות דלא נעשה כשל תורה שפיר קשה לישנא דמקודשת וע"כ דמכירת שטרות הוא מן התורה. ובזה מיושב קושית התומים לר"ת דס"ל דהוה קנין תורה רק הא דיכול למחול הוא משום דלא הקנה לו רק שעבוד נכסים ולא שעבוד הגוף א"כ קשה למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מה הקנה לו ולפמ"ש אתי שפיר דניהו דמה"ת באמת לא קנה אבל עכ"פ כיון דמדרבנן משועבד הנכסים א"כ שיב נעשה קנין תורה וכאן לא שייך לומר דבמה קנה את הממון דלר"ת אמרי' דבאמת קנה את הממון רק דהחסרון הוא שאין לו מה להקנות וכיון שמדרבנן יש לו מה להקנות שוב קנה מה"ת וז"ב ובזה מיושב היטב קושית התומים לשיטת רבינו ירוחם דסובר דבמ"ג אינה מקודשת רק מדרבנן דסבר דקנין דרבנן אינו עושה תורה וא"כ ע"כ מה דתני מקודשת היינו מדרבנן וכיון דגם מכירת שטרות נכלל בהדיה ע"כ דגם במכירת שטרות אינה מקודשת רק מדרבנן וע"כ דמכירת שטרות אינו מה"ת ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ מאן דס"ל מכירת שטרות דאורייתא סובר דקנין דרבנן מועיל מה"ת דאל"כ הא מה"ת אינו משועבד וא"כ ע"כ דגם במ"ג סובר דמקודשת מה"ת דלא כר"י א"כ שפיר כליינהו בהדדי יבזה י"ל דהשיטה דסוברים דמכירת שטרות דרבנן אפשר דס"ל כר"י דקנין דרבנן לא נעשה קנין דאורייתא וס"ל שעבודא לאו דאורייתא א"כ לכך אינו רק מדרבנן דמה"ת לא היה לו מה להקנות (ובזה י"ל הא דהקשה התומים והפ"י בקידושין שם דלמ"ד מכירת שטרות דרבנן א"כ איך משכחת לה דלפדות בשטר דאחרים והא אינו רק מדרבנן ולפמ"ש אתי שפיר דהרי נודע דבמלוה הכתובה בתורה שעבודא דאורייתא ועיין בש"ך סי' ל"ט בס"ק ב' וא"כ משכחת לה בשט"ח דאחרים ובמלוה הכתובה בתורה כגון נזקין וכדומה ובלא"ה יש לומר דשאני פדיון הבן דכיון דמשועבד לו עכ"פ מן התורה לתת לו פדיון א"כ כל שהיה קנין כל דהו עכ"פ מדרבנן נמי מועיל דהרי הוא משועבד לו עכ"פ מה"ת והוא משועבד לו מדר"נ בלא"ה וכבר כתב הרשב"א דגם בלא שעבודא דר"נ היה יכול לגבות מחבירו דכל אשר יש לו משועבד לו והוכיח מזה דשטרות לאו בני גוביינא נינהו אבל כל שכבר הקנהו לו עכ"פ מדרבנן שוב הוא משועבד מדר"נ ובזה מיושב מה שהתוס' בכתובות פ"ה לא הקשו רק דהיאך משכחת אונאה בשטר ולא הקשו מפדיון ולפמ"ש אתי שפיר ועכ"פ לפמ"ש לחלק בין מ"ג דנעשה קנין תורה למכירות שטרות אתי שפיר ג"כ מה דקיי"ל דבמ"ג א"י למחול ובמכירת שטרות יכול למחול ולכאורה טעמא בעי דמ"ש הא שניהם דרבנן הוא ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דיכול למחול במכירת שטרות משום דהקנין אינו רק מדרבנן אבל במ"ג דנעשה קנין תורה שוב א"י למחול וז"ב ודו"ק בכל זה. והנה התוס' בב"ב דף ע"ו ד"ה קני כתבו דמשכחת לה אונאה בשטרות היינו דמוצא שטרות לאחר יאוש שזכה בהן המוצאין ולכאורה תמוה דאיך שייך יאוש בשטרות דניהו דבשטרות לא