דברי שאול - עדות ביוסף - א פז

שטרות נמי לא לבעי תרי כדר"ל ורבנן הוא דאצריך היינו דלא חיישי' לזיופא מה"ת אבל באמת מה"ת אין חותכין עדות שבשטר משום מפיהם ולא מפי כתבם אבל כיון דמדרבנן מקיימין וכאן משום עגונה אקילו ואמרו דסגי בשליח לבד עכ"פ אין העדים יכולין לומר שאינם זוכרין העדות כיון שכבר נתקיים וגם המהרי"ט בראשונות סי' י"ז דרך בדרך זה דשם לא אכפת לן רק דל"ח לזיופא אמנם נדחק דאכתי במה מתקן הא דמפיהם ולא מפי כתבם ע"ש ולפמ"ש א"ש דכיון דרבנן הקלו בעגונה וסברו דסגי בע"א שוב לא אכפת לן במפיהם ולא מפי כתבם ג"כ ומכ"ש לפמ"ש הוא דבגט ל"ש מפי כתבם ע"ש ולדידי יומתק טפי דדוקא בממון שייך לומר שמא אינם מעידין רק על כת"י ולא על מנה שבשטר משא"כ בגט דלא בעי רק להעיד שזו היא כת"י על הגט והם א"צ להעיד על גוף הגט א"כ לא שייך כלל מפי כתבם בזה ומ"ש מפ"ב דכתובות דף כ"ח דאמרו דקיום שטרות דרבנן פשיטא דל"ק דשם שמקיימין חתימת יד העדים פשיטא דאינו רק מדרבנן כיון דמקיימין ושוב לא יוכלו לומר אינם זוכרין דהא איכא הקטן והגדול שמעידין שזה כת"י וכתבו נתקיים א"כ לכך סגי בהנך ויש לפקפק בזה אמנם העיקר דלזיופא לא חיישי' מה"ת וא"כ שוב ממילא סגי בקיום הלז לענין מפי כתבם וכמ"ש ובזה ניחא קושית הנו"ב דלהרמב"ם דשטר אינו רק מדרבנן וא"כ האיך סובר דע"א בשטר הו"ל מחשואיל"מ הא בדרבנן לא הוה מחשואיל"מ. ולפמ"ש א"ש דמשכחת לה כשנתקיים כתבו מפי עדים דאז א"י לומר לא זכרתי גוף הענין ולפי המבואר לקמן סי' מ"ו סעיף י' בהג"ה כ"ע בע"א בשטר בעי להעיד בפני ב"ד על כת"י א"כ ל"ק קושית הנו"ב כלל. ובזה מיושב קושית הקצה"ח לשיטת רבינו דעדות שבשטר אינו רק מדרבנן ומטעם נעילת דלת א"כ מה מבעי' ליה בכתובות דף כ"ד ע"ב מהו להעלות משטרות ליוחסין דדלמא אכולה מלתא קא מסהדי ומאי מועיל הא לענין כהן הוה עדות מפי כתבם ולא מועיל דלא שייך תקנת חכמים משום נעילת דלת ולפמ"ש א"ש דכיון דעכ"פ מדרבנן בעי קיום וכל שכבר נתקיים השטר שוב אינם נאמנים לומר לא זכרנו וכמ"ש וא"כ שוב לא שייך מפי כתבם וז"ב. ובלא"ה י"ל בישוב קושית הקצה"ח דהוא כיון דעכצ"ל דלענין ממון עשו רבנן כאילו נחקרה עדותן בב"ד דאל"כ איך עקרו מ"ש בתורה מפיהם וע"כ דחשבו גם מה שמעידין בשטר דהוה כנחקרה בב"ד וא"כ כיון דאכולה מלתא קא מסהדי א"כ חשיב כאלו נחקרה עדותן בב"ד והעידו דהוא כהן וזה באמת ספיקו של הש"ס אי אכולה מלתא קמסהדי אף שאינו נוגע לעדות שבשטר או דלמא אמנה שבשטר קמסהדי ומה שאינו נוגע לממון ניהו דבאמת קמסהדי בזה אבל לזה לא חשבו כמי שנחקרה עדותן בב"ד ועיין בש"ך סי' מ"ט ס"ק ט"ו ולפמ"ש א"ש ודו"ק. ובזה מיושב קושית התוס' שם משני יב"ש דכותבין כהן והא לאו אכולה מלתא קמסהדי ולפמ"ש א"ש דבאמת זה פשיט' דעדים מעידין על כל מ"ש בשטר וכמ"ש הש"ך שם ורק דעיקר האבעיא אם חשבינן גם לזה כנחקרה עדותן בב"ד אם לא כיון דאין נ"מ לממון אבל שם כיון דאיכא נ"מ לענין הממון פשיטא דאכולה מלתא קא מסהדי: סי' נ"א ס"א שליש נאמן דעת אאיז המהרש"א דשליש מהמנינן ליה בתורת מגו דוקא והש"ך ס"ק א' האריך דהשליש נאמן בעצמותו וא"צ לתורת מגו ובאמת שלכאורה לא זכיתי להבין דהיאך אפשר לומר דאינו נאמן בעצמותו רק מתורת מגו דא"כ איך נאמן כשני עדים והא כתב הרמב"ן דעדים הצריכים מגו לנאמנותם הוו כעדים הצריכים שבועה ואינם נאמנים וא"כ ה"ה כאן דכל הנאמנות היא מתורת מגו ואיך יש לו נאמנות כשני עדים בשלמא אם אמרינן דהנאמנות היא בעצמותו א"כ הא האמין לו ולא גרע מהאמין לקרוב או פסול דמהימן אבל אם נאמנותו מתורת מגו היאך אפשר דיהיה נאמן לאחר במגו שלו בשלמא לעצמו אדם נאמן במגו אבל לאחר בעי נאמנות מצד עצמו ולא מתורת מגו ועוד דמה מועיל מגו אטו עד אחד דידענו ביה דלא משקר כגון משה או אהרן נאמן הא כך גזרה התורה לא יקום עד אחד באיש וא"כ הא באמת אין השליש רק כע"א וא"כ מה מועיל מגו ניהו דאמרינן דודאי אומר אמת מ"מ הא אינו אלא ע"א ולא המניח כבי תרי אמנם נראה דבאמת גם המהרש"א נראה דמודה דהוא מתורת נאמנות בעצמותו ורק דקיימא לן דהא לא נתן לו נאמנות ומה"ת לומר דהאמינו וע"כ פירש המהרש"א דהנאמנות נצמח מכח שהי' לו מגו וא"כ היה הדבר בידו כ"כ שיתן לאחר ולכך אמרי' דמסתמא האמינו אבל אם מתחלה היה באופן דלא האמינו כגון שנתן לו שטר שאינו מקויים וכדומה ממילא לא הימניה אף שאח"כ יש לו מגו מ"מ הא לא הימניה ומכח מגו אינו נאמן כל שאינו נאמן בעצמותו וא"כ מיושבים דברי המהרש"א ובאמת יש להבין טעמייהו דר"נ ורבא דפליגי דלפי הבנת מהרש"א דפירש הא דכתבו התוס' דמיירי שראהו בידו היינו עכשיו בפני ב"ד א"כ דברי ר"נ תמוהין דאמאי לא חשוב מגו וכמו שהאריך הש"ך בזה. אמנם נראה דבאמת מכח מגו לא שייך נאמנות דבעי מתורת עדות וכמ"ש ובפרט הכא דמיירי באתתא דאין לה תורת עד ורק דר"כ ורבא נחלקו בהא דנחלקו אביי ורבא בגיטין דף נ"ד דאביי סובר כל שבידו נאמן ורבא ס"ל כל שהיה בידו אף שעכשיו אינו בידו ג"כ נאמן ולפ"ז ר"נ ס"ל