דברי שאול - עדות ביוסף - א פו

ויערער וא"כ היכא סמכינן אח"כ על השליח דאמר בפ"נ והלא לא הוה רק ע"א ועמד ע"ז בתומים כאן וכבר קדמו הלח"מ פ"ז מגירושין ע"ש. ולפמ"ש א"ש דכיון דהשליח אומר בפ"נ א"כ השליח בודאי מדייק דהא נותנו לה בפני שנים או שלשה ואומר דבפניו נכתב ונחתם וכשיתגלה אח"כ דהוא מזוייף ניכר בהתי' א"כ ממילא לא חיישי' מה"ת לזיוף דלא חציף אינש לזייף והרי השליח אומר דבפניו נכתב ונתגלה בהתי' דהוא או אחרים זייפו ולכך מה"ת לא בעי קיום ורק מדרבנן ולכך סגי בע"א משום עגונה. ובזה מיושב מה דקאמר הש"ס אח"כ האי קולא חומרא היא דאי אתי בעל ומערער פסול ליה והקשו בתוס' דאיך יכול לפסול אותו כיון דמה"ת לא בעי קיום רק מדרבנן ורבנן הקלו משום עגונא ולפמ"ש אתי שפיר דלהס"ד דלא ידענו דמידק דייק דנותנו לה בפני שנים וא"כ תו חיישי' כשבא הבעל וטוען מזוייף הוא מה"ת דכיון דהשליח לא אכפת ליה ולא ניכר שקרו וע"ז חדית הש"ס דכיון דנותנו בפני שנים מידק דייק א"כ ממילא לא חיישי' מה"ת לזיוף רק מדרבנן והכא הקלו משום עגונה א"כ ממילא לא יכול לזייף והפ"י שם הקשה דאיך שייך דמידק דייק כיון דחיישי' דמזויף הוא והאשה שכרתו וכתב כיון דאמר בפ"נ תו לא חיישי' לזיוף דמידק דייק והיינו כמ"ש אלא שלא ביאר כ"כ. ובזה מיושב גם דברי הש"ע בסי' קמ"ב שכתב דאם השליח אמר בפ"נ דתו לא מהימן הבעל והקשה הב"ש דכיון דהבעל טוען מזוייף הוא א"כ מדאוריית' בעי קיום ולפי ע"ש אתי שפיר דכשיאמר בפ"נ מה"ת לא חיישי' לזיוף וכמ"ש ומ"ש הב"ש דהא עדות בשטר אינו דרבנן זו שאלת ראשונים הרמב"ן בסה"מ בשרש השני ועש"ך סי' כ"ח ובמוהרי"ט ח"א סי' י"ז ובזה ניחא נמי בהא דמשני שם בדף ה' לאחר שלמדו והיינו דרבה ל"ל דרבא וקשה א"כ ל"ל בפ"נ כלל וע' בתוס' ובתומים כאן ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דל"ל לרבא הוא משום דבפני נחתם סגי והיינו דלא חציף כיון שאומר בפ"נ אבל בחרש דאין אומר כלל שפיר חיישי' לזיוף ובזה יש ליישב קושית התוס' שם ד"ה א"ה ודו"ק. והנה כ"ז באם הבע"ד מכחיש אבל אם העדים בעצמם אומרים דלא חתמנו דעת הש"ך דבזה ודאי מהראוי להאמינם. והנה התומים הקשה מהא דפירשו התוס' בכתובות דף י"ט ד"ה טעמא דלר"מ כמו דאין הלוה נאמן לפסול השטר כמו כן א"י העדים לאורועי שטרא במגו והקשה דלפמ"ש התוס' שם דלכך מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו משום דמן התורה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרכו קיום וזה דוקא במזוייף אבל לא כשטוען פרוע ולפ"ז זהו דוקא לגבי לוה אבל לגבי עדים דאם טענו מזויף היו נאמנים א"כ שפיר היה להם מגו דמדאוריית' היו נאמנים כשיאמרו מזויף ע"ש ולפענ"ד נרא' דבאמת צריך להבין בדברי התוס' דכיון דרבנן אצרכו קיום מה לי בשטוען מזוייף או פרוע וכדומה אמנם נרא' דכיון דמה"ת א"צ קיום משום דחזקה דלא מזייף וא"כ לכך כל שטוען מזוייף רבנן אצרכו קיום אבל כשטענו שאר טענות לא שייך מגו דבאמת הוה מגו נגד החזקה ובטענה שהיה יכול לטעון אם הוא כנגד החזקה אליבא דכ"ע לא אמרי' כמ"ש הכנה"ג בכללי מגו דירא לטעון נגד החזקה וז"ב ומעתה גם גבי עדים כיון דהוה נגד החזקה לא שייך מגו במקום החזקה וז"ב. ולפמ"ש למעלה י"ל הטעם הא דפירש"י בריש גיטין דדוקא בשליח הולכה צ"ל בפ"נ אבל לא בשליח לקבלה וכתב הר"ן דבשלמא שליח הולכה לא נגמר הגט עדיין משא"כ בשליח לקבלה דנגמר הגט והדבר צריך טעם ולפמ"ש אתי שפיר דהנה הפ"י הקשה דמה בכך דנגמר הגט הא איכא חשש דשמא יבא הבעל ויערער אמנם באמת לכאורה לא שייך החשש כלל כיון דמן התורה הוה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורק מדרבנן הוא דאצריך ובמקום עיגון הקילו אמנם כבר כתבתי למעל' דאם לא יאמר בפ"נ שוב כשיבא הבעל ויערער דמזוייף הוא פסול מן התורה דהא יכול להתנצל לומר לא אני כתבתיו ולא ידעתי אם מזוייף הוא אם לא וכמו שנתן לי כך הולכתיו ונתתיו ומעתה זה שייך בשליח להולכה דמצי שפיר להתנצל הוא נתן הגט בידי ומה לי לידע אם הוא כתבו באמת או הוא מזוייף אבל בשליח לקבלה שהאשה שולחתו להביא לה גט מן הבעל א"כ עליו הדבר מוטל להשגיח שיביא לה גט כשר מן הבעל ויהי' כת"י כשר כדינו וכדי בזיון וכלימה ושפיר מדייק וזה כוונת הר"ן דכיון שנגמר הדבר ע"י שפיר מדייק היטב וא"כ לא יהי' הבעל נאמן וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית הפ"י בדף ט' שם בהא דתנן בג' דברים שוו שחרורי עבדים לגיטי נשים ואחד מהם בפ"נ והקשה דלמ"ד זכות הוא לעבד וכן קי"ל א"כ מיד שקיבל השליח השחרור נשתחרר והוה כמו שליח לקבלה ואמאי צ"ל בפ"נ גבי שחרור ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דהוא שליח מהאדון והוא שליח להולכה וניהו דלענין השחרור הוה כשליח לקבלה אבל עכ"פ כשהאדון יערער שהוא מזוייף יצטרך קיום מן התורה דהשליח יכול להתנצל אנכי לא ידעתי מי ומי האדון ואיש שנתן לי להוליך הולכתיו לכך הצריכו בפ"נ וא"כ מידק דייק וז"ב ודו"ק: שם ס"ק י"ב. וא"כ הוה מגו בשנים דהא כל אחד צריך להעיד על חבירו וכמ"ש הר"ש מקינון הובא בש"ך בסי' פ"ב בכללי המגו וז"ב ומ"ש להקשות מהא דאמרו בגיטין דף ג' בדין הוא דבקיום