דברי שאול - עדות ביוסף - א פה

שעה וגם מסתמא ידע בעת ההיא וא"כ היה כשר בעת ההיא ואח"כ נפסל ואמאי יפסל מחמת נמצא א' מהם קאו"פ ובפרט לשיטת הרי"ף דבעי שיכיר הכשר בפסולו של זה וכאן לא הכירו הכשרים בפסולו דדלמא באמת ידע והיא קושיא גדולה. אמנם באמת נראה דהדבר נכון דע"כ לא אמרי' דבעינן שיהי' פסול בשעת ראיה או שיכיר בפסילו רק לדידן דקי"ל כר"י דיליף הפסול דקאו"פ מוהצילו העדה ולכך סבר דבד"מ כשר רק דרבי סובר דמקשינן ד"מ לד"נ מדכתיב משפט אחד יהי' לכם וע' במכות דף ו' ובתוס' שם ובחידושי ריטב"א שם וא"כ שפיר י"ל דדוקא היכא שפסול בשעת ראיה ומכיר בפסולו אבל לר"ע דיליף פסולו מהיקש דשלשה לשנים מה שנים נמצא אחד מהם קאו"פ עדותו בטלה אף שלשה וכיון דאין היקש למחצה ומקשינן ג"כ דמה שנים אם אמר אחד א"י ודאי עדותן בטלה וה"ה בשלשה וא"כ לדידיה בכל ענין פסול אף בהיה כשר בשעת ראיה ולא הכיר בפסולו דהרי בשנים בודאי היה פסול דלא נשאר רק אחד ומקיש שלשה לשנים ומעתה שפיר אמר התם דלא כר"ע והיינו לפירוש התוס' דמחמת נמצא אחד מהם קאו"פ הוא דאתינן עלה. ומעתה לדידן ניהו דקי"ל כדינו דר"ע אבל לא מטעמו רק מושפטו העדה והצילו העדה וד"מ מקיש לד"נ כרבי וא"כ שפיר פסק כאן דלא כר"ע ובלא"ה יש לומר דר"ע לית ליה דבראיה נצטרף דזה חידש רבי אח"כ ואימתי בזמן שהתרו שניהם בו וכו': הלכות הלואה סי' מו ס"א או כתבתי ללוות וכו' כתב הסמ"ע בשם הב"י דהיינו שממנו נפל ומצאו המלוה והנה התומים הקשה דמ"ש מהא דכתב הרמב"ם פי"ב מגירושין ובאהע"ז סי' קי"ב סי"ב דאם טוען ממני נפל דלא מהימן וכתב הכ"מ שם דאף במגו דמזיייף לא מהימן ע"ש שהאריך ולפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין אמאי אינו נאמן שם במגו וה"ה כתב דלנפילה לא חיישי' אף דבממון חששו באיסורין לא חששו והוא תמוה דהא באיסורין החמירו טפי מבממון וע' תומים כאן. אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש דהרי בש"ס גיטין דף י"ט אמרו כתב לגיטא ואנחיה בכסתא מאי ומשני אקדומי בפורענותא ל"ח ופירש"י דכיון דאנחיה בכסתיה מסתמא לא ניחא ליה בגירושין א"כ מסתמא לא יקדים לכתוב דפורעניות היא ולפ"ז לכך אינו נאמן לומר ממני נפל דאם טוען ממני נפל ע"כ דכתביה ואנחיה בכסתיה ומהכ"ת לומר כן יותר מסתבר לומר שנתן לה הגט דאל"כ לא הקדים הגט וז"ב. איברא דצריך להבין דא"כ אמאי נאמן לומר שם דפקדון היה והיינו ביד השליח כמ"ש הלח"מ שם והא אקדומי פורענותא היא ולא מקדמי אמנם באמת הדבר נכון דלפי מה שנראה שם מדברי התוס' בד"ה חיישי' דהיכא דמשליש הגט חיישי' שמא כוון לצער בקביעות הזמן ולא נתכוין לפייס ע"ש א"כ שפיר חיישי' גם שם דנתכוין לצער משא"כ באנחיה בכסתיה דל"ש דלצער נתכוין דהא א"י מזה כלל וע"כ דנתכוין לפייס וא"כ הוה אקדומי' פורענותא ובזה מיושב ג"כ הא דאמרו בגיטין בסוגיא דשליש דר"ה דנאמן דנתנו לפקדון ול"א דאקדומי פורענותא היא ומצאתי בפ"י שם שהעיר בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם אמרי' דאדרבא כוון לצעורי דהא בשלשתן בעיר מיירי שם כמ"ש התוס' שם בסוגיא והן נסתר מחמתו דברי הש"ך בסי' נ' שכתב דהא דנאמן השליש הוא דוקא כשטוען הבעל דלפקדון נתנו דאמרי' המניה אבל בשטוען ממני נפל לא ולפמ"ש אתי שפיר דבממני נפל א"צ לטעם דהימניה דבלא"ה לא מהימן דהוה אקדומי פורענותא וז"ב ויש להאריך בסוגיא שם ואכ"מ: שם ס"ד בהג"ה דקיום שטרות דרבנן ובהגהת מרדכי דקידושין פ"ד כתב דכשהבע"ד מכחיש וטוען מזוייף הוה הקיום מדאוריית' והש"ך כאן האריך ודעתו דאף בזה הוא מדרבנן דמה"ת לא חשוד לזייף ע"ש שהאריך בראיות והבית שמואל בסי' קמ"א ס"ק ע' הקשה ממ"ש הרמב"ם והש"ע שם סעיף נ"ג דאם בא הבעל ואמר לא גרשתי ומזויף הוא והוא במקום שלא אמר השליח בפ"נ ובפנ"ח דנאמן הבעל והולד ממזר שהרי אינה מגורשת הרי דס"ל דאם טוען הבעל מזוייף מדאוריית' בעי קיום ע"ש אמנם אין ראיה משם דהרי כל הטעם דמה"ת הוה כנחקרה עדותן בב"ד הוא משום דלא חציף אינש לזייף שיהי' ניכר הרמאות ולפ"ז זהו דוקא בעלמא דהיכא דבא הבע"ד בשטר אמרי' דלא חציף לזייף דיהי' ניכר חציפותו אבל כאן דהאשה לא אכפת לה דתאמר דהשליח הביא ולא ידעתי אם אמת הדבר והאמנתיו והשליח לא אמר בפ"נ ויכול להתנצל שכך נתנו לו ואיה איפוא נדע מי ומי זייפו שנוכל לברר שקרו וכמה מזייפים איכא בעלמא והיכא דאנו דנין על פרטי אמרי' דלא זייף אבל כאן דאין אנו דנין על פרטי אמרי' כמה מזייפים איכא בעלמא וכעין שכתב הש"ך בסי' קל"ג ובפרט דלא נידע מי ומי המזייף ולכך שם כשהבעל טוען שמזוייף הוא שפיר נאמן מה"ת ןז"ב. ובזה מיושב היטב מה דקאמר הש"ס בגיטין דף ג' בדין הוא דקיום שטרות נמי לא בעי וכדר"ל ורבנן הוא דאצריך והדבר תמוה דכיון דכל הטעם דאצרכו רבנן כאן בפ"נ הוא משום דחיישי' שמא יבא הבעל ויערער וכשיבא הבעל ויערער א"כ יוצרך קיום מן התורה כשיבא הבעל