דברי שאול - עדות ביוסף - א פג

דלא היה דעתו להשתחרר דלא ידע אם ישחררו רבו א"כ פסול מטעם כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש וא"כ פסולו מצד אחר ובכה"ג לא שייך לומר דיו כיון דהוא מצד אחר וז"ב שוב ראיתי בש"ס כתובו' דף כ"ח ע"ב דאמר בהדיא הטעם בעבד דאינו נאמן משום כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש דלא ידע דקא משתחרר והוא הדבר אשר דברתי ומזה יש ראיה ברורה לכל מ"ש ונהניתי עד מאד שכוונתי האמת ת"ל שוב ראיתי בש"ך סי' ל"ה ס"ק ז' ועפמ"ש י"ל קושיותיו ובאמת דברי הש"ך סותרין זה את זה וכמו שהעיר התומים עכ"פ מ"ש הוא נכון מאד ודו"ק והנה התומים הקשה שם דאם נימא דבפסול עבירה ג"כ פסול כל שתחלתו בפסול א"כ אמאי אמר רבא בדף ט' אדם קרוב אצל עצמו ואאמע"ר הא הרא"ה בחידושיו לכתובות דף י"ח גבי פסולי עדות היינו כתב דאף דאאמע"ר מיירי כגון דאמרו כבר עשינו תשובה ובכה"ג ל"ש אאמע"ר וא"כ גם ברצונו משכחת לה כגון שיאמר שעש' תשובה ול"ש אאמע"ר ומ"מ פסול העדות דתחלתו היה בפסול ע"ש. והנראה בזה דזה בודאי אינו נאמן לומר שעשה תשובה דאדם קרוב אצל עצמו ולא מהמנינן ליה שעשה תשובה וא"כ ממילא הוא רשע ואאמע"ר ובמגו ל"ש לומר דנאמן דעד מכח מגו אינו עד כמ"ש הרמב"ן ושם בעדים שאמרו פסולים היינו לא מתורת מגו הם נאמנים רק כיון שהם מקיימין השטר והם בעצמם פסלוהו הפה שאסר הפה שהתיר וז"ב. ובזה מיושב קושית החוות יאיר סי' ק"ז דאמאי אצטריך רבא לומר אדם קרוב אצל עצמו ואאמע"ר דמשמע דהא דלא נאמן הוא משום שקרוב אינו נאמן לעשות רשע ת"ל דאם נאמין לו הוא רשע ורשע פסול להיות עד דאל תשת רשע עד וגם רש"י ז"ל פירש דנאמן לרבא מטעם פלגינן דיבורא ול"ל זאת ת"ל דאף אם לא פלגינן דיבורא מ"מ על עצמו אינו נאמן דאאמע"ר ונשאר בכשרות ע"ש שהאריך ולפמ"ש א"ש דבאמת אם אומר שעשה תשובה הא מהראוי להיות נאמן דל"ש אאמע"ר וכמ"ש הרא"ה וע"כ כמ"ש כיון דלענין שעשה תשובה לא מהמנינן ליה דאדם קרוב אצל עצמו וא"כ לא עשה תשובה וא"כ אאמע"ר ומעתה לכך הוצרך רש"י לפרש דפלגינן דיבורא דלא שייך לומר דבאמת מהמנינן על עצמו רק דנשאר בכשרותו דאאמע"ר דז"א דכאן כשאמר שעשה תשובה א"כ ל"ש אאמע"ר וא"כ נאמין לו ג"כ דעשה תשובה דממנ"פ אם מאמינים לו דעשה זאת נאמין גם שעשה תשובה ולא יהי' רשע ומה חזית דנאמן ע"ז שעשה העבירה אף דקרוב אצל עצמו ולא נאמין לו דעשה תשובה דג"כ לא נעשה רשע וע"כ דפלגינן דיבורא ואמרינן דזה רבע אבל לא לזה וז"ב ודו"ק ובאמת בלא"ה נראה דהא כיון דמוכרחין לומר דפ"ד דאל"כ לא שייך אאמע"ר דהא אומר שעשה תשובה וא"כ היה בטל מטעם תחלתו בפסול כקושית התומים ואם כן ע"כ צ"ל אדם קרוב אצל עצמו דאל"כ לא שייך פלגינן דיבורא כמ"ש הראב"ד הובא ברא"ש פ"ק דמכות ובחידושי אמרתי בישוב דברי רש"י דלכך הוכרח לומר פלגינן דיבורא עפמ"ש התומים סי' ל"ח ליישב קושית הגאון מוהרח"י בפלוני רבעני דהו"ל עדות שאאי"ל וכתב ליישב דאם אומרים פלגינן דיבורא א"כ לא רבע אותו והו"ל עדות שיכול להזימה ע"ש ותיתי לי דקיימתי כן מסברא דנפשאי וא"כ ע"כ מוכרחין לומר פלגינן דיבורא. ובזה ממילא מיושב דע"כ הוצרך לומר דאדם קרוב אצל עצמו דמטעם רשע אין לפסלו דהו"ל עדות שאאי"ל אם נאמין דהוא עצמו עשהו וע"כ דפלגינן דיבורא ומטעם דהוא קרוב. ובזה ממילא מיושב קושית התומים כאן דאם אומר דעשה תשובה א"כ בלא"ה בטל העדות דהו"ל עדות שאאי"ל ואנו מאמינין לו שהוא עצמו עשהו וע"כ דפ"ד וכמ"ש ודו"ק: סי' לז סעיף יט שנגנב ס"ת שלהם הקצה"ח הקשה בשם אחיו הרב ז"ל דאיך יכול לסלק בס"ת הא קי"ל בסי' שנ"ד גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדישו זה לפי שא"ב וכו' וה"ה שא"י להפקיר וא"כ איך יסתלק הא כעת אינו ברשותו ע"ש והקצה"ח הוסיף דגם בקרקע איך יכול לסלק על עצמו דהא א"י להוציאו בדיינים כיון שאין כאן עדים אלא הם ע"ש. והנרא' בזה דבשלמא להקדיש ולהפקיר דהוא מפקיר כעת ומקדיש כעת א"כ כיון שא"ב כעת א"י אבל כאן שהוא מסלק עצמו דהיינו בעת שיחזרו בני העיר לקחתו מיד הגנב הוא מסלק כחו מזה וא"כ הוא מסלק נפשו כשיהי' ברשותו ובכה"ג פשיטי דיכול לסלק ואף דהוה כעת כדבר שלבל"ע הא קיי"ל דיכול לסלק עצמו בדשלבל"ע כמ"ש הט"ז לקמן סי' ר"ט ואף לפמ"ש הסמ"ע שם עכ"פ בדבר שהיה לו שעבוד מכבר יכול לסלק עצמו וה"ה כאן ובלא"ה הוא מסלק נפשו כעת לעת שיהי' בעולם ובכה"ג נ"ל ברור דיכול לסלק עצמו ח"ב. איברא דאכתי קשה דהרי באמת הא הוה תחלתו בפסול ומ"ש המרדכי דכיון דהי' יכול לסלק עצמו בכל עת לא חשוב תחלתו בפסלות זה היה שייך כשהיה מועיל בעת הסילוק ונמצא לא חל עליו שם פסול מעיקרא אבל לפמ"ש באמת אינו מועיל סילוק כעת רק דכשיהי' בעולם הוא מסלק נפשו אבל כעת עדיין יש לו חלק בגווה ככל אנשים וא"כ עכ"פ תחלתו