דברי שאול - עדות ביוסף - א עח

אף שעשה מעשה מקרי לאו שאב"מ ע"ש ודו"ק: שם סעיף י"ב חותכין ד"מ בעדות שבשטר הש"ך האריך לדחות דברי רבינו בפ"ג מעדות דדעתו דעדות שבשטר לא מועיל רק מדרבנן והביא כל הקושיות שהקשו על רבינו ולפענ"ד נראה דהנה בטעמו של רבינו נראה לפמ"ש רבינו בעצמו פ"ח דמי שבא להעיד בב"ד והכיר שזה כת"י אבל אינו זוכר מגוף ענין העדות דלא יעיד וכתב הש"ך בסי' מ"ו ס"ק ל"ב דהוה כמעידין מפי כתבם א"כ חיישי' מה"ת שמא אינן זוכרין העדות והוה מפי כתבם איברא דלפ"ז יקשה לפמ"ש הרמב"ם בפ"ח שם דאם נתקיים עדותן מפי אחרים המכירין כת"י שוב אינם נאמנים לומר שאינם זוכרין גוף העסק דשמא חזרו ולפי זה כיון דמדרבנן צריך קיום א"כ ל"ל להרמב"ם טעם דלכך מד"ס מקיימין עדותם משטרם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ת"ל דבלא"ה כיון שנתקיים עדותם מדרבנן שוב אינם נאמנים לחזור בהן וא"כ לא חיישינן שמא יאמרו שאינם זוכרין העסק דהרי אינם נאמנים ובשלמא מה"ת שפיר נאמנים לומר שלא זכרו דמה"ת לא בעי קיום דכמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי אבל מדרבנן קשה אמנם באמת הדבר נכון דהרי כל הטעם דאינם נאמנים כשנתקיים מפי אחרים הוא דחיישי' שמא חזרו הא אם נודע שאינם זוכרים באמת הי' מפי כתבם ממש ולא מועיל לקיים השטר מפי כתבם וכ"ש הוא דעדים עצמם אינם נאמנים להעיד מפי כתבם בלבד אף כי אנשים אחרים ולפ"ז כשמתו העדים דבאמת אינם זוכרים העדות ע"כ שוב א"א לקיים השטר ולכך תקנו החכמים דחותכין מפי כתבם וכדי שלא תנעול דלת וכ"כ התומים כאן בהדיא סברא זו דמה שמותר לקיים מד"ס השטר הוא רק מתקנ' כיון דבאמת אינם זוכרים ומהתימה עליו אחר שירד לזה מדוע ביאר דברי רבינו בדוחק דמה"ת כשר עדות שבשטר מגזה"כ ומוקמינן אחזקה דזוכרים ורק דכשמתו דאינם זוכרים באמת הוא דכתב רבינו דאינו רק מד"ס ובאמת לשון רבינו המזוקק אינו סובל זאת כאשר יראה המעיין ובאמת הנכון ת"ל כמ"ש דבאמת מה"ת אינו כשר מטעם דחיישי' שמא באמת אינם זוכרים עדותן ומה"ת לא בעי קיום ומדרבנן כיון שבעי קיום כשר רק דאם אינם קיימים דבאמת אינם זוכרין אז תקנו חכמים לקיים מפי כתבם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וזה שדייק רבינו בצחות לשונו אבל מד"ס חותכין ד"מ בעדות שבשטר אע"פ שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין הרי דדקדק דוקא בעדים אינם קיימים התקנה משום נעילת דלת דאל"כ כיון דבעי קיום מד"ס שוב אינם נאמנים לומר דאין זוכרין עדותן וז"ב. ובזה מיושב מ"ש רבינו בפ"ט דמי שראוי להעיד בפי' כשר והיינו כיון שמקיימים בעצמם החתימה ואינם אומרים שאינם זוכרים שוב הוה קיום שטרות מדאורייתא כל שראוי להעיד ורק בחרש פסול דאינו ראוי להעיד והוה מפי כתבם ועיין לח"מ כאן. ובזה מיושב קושית התוס' פ"ב דכתובות ובכמה מקומות שהאריכו להקשות דבכמה מקומות אמרו דאי ידעי סהדי מאי כתוב בשטר יכולין לכתוב שטר מעליא והרי ביבמות אמרו דחיישינן דלמא לא דכירי ואתו לאסהודי מפי כתבם ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והכ"מ כאן נדחק ליישב הדברים לדעת רבינו ע"ש ולפמ"ש הדברים הם כמין חומר דבאמת אם לא יזכרו העדים עצמם ויעידו רק מפי כתבם פשיטא דפסול לרבינו וכל הטעם דאין חותכין עדות שבשטר מה"ת הוא מהך טעמא אבל שם כיון דמקיימין החתימות א"כ שוב לא יכלו העדים לחזור בהם פשיטא דלא הוה מכי כתבם וז"ב ומעתה נבא ליישב כל הקושיות על רבינו דמ"ש להקשות מהא דכתיב מקרא מלא וכתוב בספר וחתום פשיטא דל"ק דבאמת מדאורייתא משכחת לה כגון שנתקיים חתימתו ע"פ אחרים או כת"י יוצא ממקום אחר דאז אינם נאמנים לומר שאינם זוכרין הלואה וגם בהא דאמרו בגיטין דף ל"ו מפני תיקון העולם דאורייתא היא הוא בכה"ג דנתקיים מפי אחרים והיכא פסיק ותני דאינו רק מפני התקנה איברא דצריך להבין דכיון דמה"ת כמו שנחקר' עדותן בב"ד דמי וא"צ קיום א"כ אמאי נאמנים מה"ת לומר שאינם זוכרין עדותן הא הוה כנתקיים עדותן וצ"ל דמכאן ראיה למ"ש הגהות מרדכי בקידושין דאם העדים אומרים שאין זה חתימתם הוה הקיום מה"ת והובא בש"ך סי' מ"ו וא"כ נאמנים לומר שאינם זוכרים עדותם במגו דאי בעי היו אומרים שמזוייף חתימתם ולא הוה מגו בשנים דאם אחד בלבד טען מזויף הוא לא הוה מועיל השטר דהיה יכול לטעון שלא לוה והיה נשבע נגד האחר כמבואר לקמן סי' נ"א ס"ב אבל בנתקיים מפי אחרים שוב אינם נאמנים נגד השנים המקיימים עד דיטעון כל אחד על חתימת חבירו וכמ"ש הש"ך לקמן: סי' לא סעיף א' שתי כתי עדים וכו'. הנה חכמי בריסק נסתפקו בחד המוכחש מחד אי מותרין להצטרף ביחד כיון דכל אחד אינו מוכחש משנים וע' בש"ך מ"ש בזה ואני בעניי לא זכיתי להבין דלא באתי לידי מדה זו דאיך אפשר שיצטרף הא עכ"פ האחד יודע בשקרו של חבירו יהי' מי שיהי' עכ"פ אחד מהם שקרן וחבירו יודע בשקרו ועבר על לאו דעדות שקר א"כ הא מבואר לקמן סי' ל"ד ס"א דעד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדייני' מכירין ברשעו