דברי שאול - עדות ביוסף - א עז

דתפיס' מקמי הודאה מועיל והוה כבאו עדים א"כ מדינא חייב לשחררו שפיר כתב הראב"ד דהוה כתפוס דעכ"פ להשתעבד בו לא יוכל דהא באמת הוה כבאו עדים ואח"כ הודה דחייב וא"כ שוב יוכל לשחררו אבל כאן דבדיני אדם פטור ומצוה להשתעבד בו ובמה נקרא תפוס בעצמו הא מ"מ בעי שחרור ובאמת אסור לשחררו כיון דמצוה לשעבד בו בדיני אדם לא נפיק עדיין מרשות רבו ושוב עובר בעשה כשמשחררו וז"ב ובזה מיושב ג"כ מה שהקש' השעה"מ פ"ה מעבדים על הירושלמי דאיך דייק דאין אומרים לו לצאת י"ש דלמא בכל מקום אומרים לצאת י"ש ושאני התם כיון דעובר בעשה לעולם בהם תעבודו א"א לצי"ש ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דאם אומרים לו לצאת ידי שמים שוב עכ"פ אינו משעבד בו דהא אומרים לו לצי"ש ושוב ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו כיון דאינו משעבד בו ומותר לשחררו ושפיר הוי נקרא תפוס בעצמו וכמ"ש ובזה מיושב הא דהקשו האחרונים דמאי פריך שם על רב דדלמא הא דאמר רב פטור דוקא בדיני אדם אבל בדיני שמים חייב וכאן לכך חייב כיון דחייב לצאת י"ש א"כ נקרא העבד תפוס בעצמו ולפמ"ש אתי שפיר דלא נקרא תפוס בעצמו כיון דבדיני אדם פטור והוא מוכרח להשתעבד בו ולא נתן לו גט שחרור וע"כ דחייב אף בדיני אדם וז"ב ובזה מיושב היטב קושית הש"ך ביו"ד סי' רס"ג ס"ק י"ב דאמאי פטור ר"ג הא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומודה בקנס לא הוה דהא הודה חוץ לב"ד ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ לא מועיל מחמת הודאת בע"ד רק היכא דליכא איסורא וכאן הוה איסורא דלעולם בהם תעבודו ולא מועיל הודאתו אבל שם בש"ע דמיירי דבאו עדים רק שאין מקבלין בזה"ז וא"כ עכ"פ להשתעבד בו אסור ושוב מותר לשחרר כמ"ש התוס' ושפיר מועיל הודאתו דלשעבד בו אסור דהעבד יאמר שיש לו עדים ויש להאריך בזה שם ואכ"מ ובזה מיושב היטב הא דאמרו בגיטין דף מ"ם נתתי שדה פלוני והוא אומר לא נתן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכתב הרשב"א אף דגם הנותן הודה שנתן מ"מ מוקמינן הנכסים בחזקת מ"ק כיון דיש תרי הודאות דסתרי והקשה הקצוה"ח בסי' פ"ח דא"כ גבי עבד דאמר שם כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא נתן לי דהודאת העבד כמאה עדים הא שם יקשה הא הרב הודה להיפך וכאן ל"ש חזקת מ"ק דהא העבד תפוס בעצמו ולפמ"ש א"ש דכאן לא שייך הודאת בע"ד דהא איכא איסורא דלעב"ת ולא מועיל הודאה לגבי איסור ואף דיש לומר דמועיל הודאתו עכ"פ לענין שלא יוכל להשתעבד בו ושוב יכול לשחררו דלא שייך לעולם בהם תעבודו כמ"ש בתוס' מ"מ עכ"פ הודאת עבד אלימא טפי דליכא איסורא כלל ולכך אזלינן בתר הודאתו וז"ב ובזה י"ל קושית המל"מ פ"ד מנחלות ה"ח דכיון דלראובן יש חזקת מ"ק דהא הוא החזיקו באחיו שוב שייך הנכסים לראובן וכמ"ש הרשב"א ועיין בקצה"ח סי' רמ"א ורנ"ח ותמצא שם סיוע לדברי מ"ש לעיל ודו"ק בכל מ"ש: שם סעיף י"א ודלא כ"ש מכשירין כן הוא שיטת ר"ת דמי שראוי להגיד בפה אין הפה מעכב ובתומים הקשה דא"כ היאך אמרו בשבועות דף ל' האי ת"ח דידע סהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לב"ד דזוטר מיניה לא ליזיל וה"מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה וכו' ומה כל החרדה ישלח כת"י לב"ד ובשלמא בהך דכה"ג אינו מעיד הוא משום דכיון דאינו ראוי להגיד בפה לפני הב"ד בשום פעם לא משכחת הגדה והוה כמו שאינו ראוי להגיד אבל כאן כיון דהיה ראוי להגיד כשהי' ב"ד גדול ממנו מקרי ראוי להגיד ע"ש. ולפענ"ד דגם כאן עכ"פ אין הב"ד רשאין לפסוק ע"פ כתב הת"ח דלגביה אינו ראוי להגיד בפיהם והתורה צותה לב"ד שישמעו מפיהם וז"ב ומ"ש להקשות מהא דאמרו בדף ס"ה בסנהדרין יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה והא משכחת לה במעשה שיכתבו בכת"י לא הבינותי דלפי המסקנא דמסיק הואיל וישנה בראיה והיינו כמו שפירש"י כיון דעיקר חיובו בא ע"י ראיה וראיה לית בה ממש א"כ לק"מ דבאמת גם קול חשוב מעשה ואפ"ה עיקר תלוי לענין חיוב חטאת על עיקר חיובם ועיקר חיובם לא היה במעשה רק בראיה ולפי הס"ד באמת מקשה טפי דגם הקול בלבד חשוב מעשה אף בלא כתיבה ובלא"ה אין ראיה משם דשם קאמר דכיון דישנה בלא מעשה וישנה בראיה אף דלפעמים הוא במעשה בכתב מ"מ שפיר ממעטינן מועשה דהא משכחת לה על הרוב בלא מעשה ועוד דכל עיקר דמועיל כתב הוא הואיל וראוי להגיד וא"כ עיקר חיובם בא בלא מעשה וז"ב. ובזה מיושב מ"ש תוס' בשבועות דף כ"א ד"ה חוץ דעדים זוממין לא מקרי מעשה דהרי ר"י יליף מיניה דלאו שאין בו מעשה לוקה והקשה המהרש"א אמאי לא הביאו מהך דסנהדרין דחשיב ליה אינן במעש ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת משכחת לה שיהי' במעש' כגון בכתב ובש"ס סנהדרין לא ממעטו רק דמשכחת לה בלא מעשה וגם שם קאי על עיקר חיובם דלא הוה מעשה דהוא בראיה אבל הקול חשבו למעש' כמ"ש וא"כ אין משם ראיה דיהיה לאו שאב"מ דשם לענין חיוב חטאת קאי וחיוב חטאת תלוי בעת עיקר התחייבות אבל לענין לאו לעולם אימא לך דאינו חייב רק במעשה בכתב וע"ז כתבי מר"י וז"ב ויש להאריך בזה על דברת החינוך דכל דמשכחת לה בלא מעשה