דברי שאול - עדות ביוסף - א עו

פוסקי הלכות פוסקים בב"מ לילך בתר רוב הפוסקים והא כיון שכתוב בספר הו"ל קבוע ובקבוע לא אזלינן בתר רוב וגם איך מבטלין דעת היחיד ברוב מנין והא דבר שבמנין אפי' באלף לא בטל ולא ידעתי מהו שח ואם ברוב סנהדרין כתב המרדכי דהדיבור הוה פירש מכ"ש מ"ש בספר וגם מ"ש דהוה דבר שבמנין במחכ"ת דברים בטלים הם דשם הדבר שבמנין הוא חשוב ולא בטל בדברים שאינם במנין דלא חשיבי אבל כאן הרבים הם חשובים כהיחיד ולמה לא יתבטל דבר לחשוב בחשובים רבים ובלא"ה אין דבריו דברים כל ודו"ק: סליק הלכות ערות בעזר השם קצת חידושים על ש"ע חו"מ הלכות עדות סי' כ"ח ס"א כל מי שיודע עדות עיין תומים דבשניים אם נשבע שלא להגיד לשום אדם דחל השבוע' בכולל שלא להגיד חוץ לב"ד והנה לכאור' תמוה דא"כ מאי פריך בב"ק דף ג' אי בשנים בדיני אדם נמי לחייב הא משכחת לה כשנשבעו שלא להעיד דאז א"י להגיד מחמת השבועה ולכך פטורים מדיני אדם ול"ל דמ"מ חייבין על שנשבעו ולא יוכלו להגיד: שם בין שהוא לבדו הטעם כתב הטור דע"א מביא לידי שבועה דאורייתא ואולי ישלם ולא ישבע ונמצא מרוויח זה בעדותו והנה הקשה התומים דא"כ השתא דתקין ר"נ היסת אמאי נתחייב השתא על שכבש עדותו הא בל"ז צריך לשבע היסת וחשוד על היסת חשוד לש"ד. אמנם נראה דכוונת הטור הוא דאילו היה ע"א כשלא רצה לשבע ומשלם ואח"כ יתבעהו שפרע בחנם שלא חייב לו אז פטור מלשבע היסת דהרי העד מסייעו ואף שכתב הש"ך בסי' פ"ז סי' למ"ד דע"א המחייב שבועה לא יכול לפטור משבוע' היינו אותה שבועה עצמה שמחייב אבל כאן הוא חייב ש"ד והוא יפטור מהיסת שפיר יוכל לפטור אבל אם לא הי' ע"א אם יתחייב היסת יאמר לשלם ואח"כ יתבעהו ויהי' מוכרח לשבע ואפשר שלא ירצה לשבע וא"כ יש תועלת בעדותו וז"ב ובזה נסתר ג"כ מה שחידש הראב"ד דאם הודה במקצת ויש ע"א שחייב מאה דאז אינו חייב בכובש עדותו דאף בלא העד חייב שבועה דאורייתא ולפמ"ש אתי שפיר דנ"מ אם לא ירצה לשבע וישלם דאז יכול להשביע אותו אח"כ ובע"א לא יוכל להשביעו דיהי' עד המסייע וכאן פשיטא דיוכל לסייע דבלא"ה נתחייב אף בלא עדותו וז"ב: שם וחייב בדיני שמים דעת המהרש"ל דבכה"ג אף אם תפס מפקינן מיניה דדוקא היכא דעבדינן החומרא הוא דחייב בדיני שמים ואם תפס לא מפקינן מיניה אבל היכא דאין בו חיוב מן הדין ניהו דחייב לצאת ידי שמים מ"מ כיון דבדיני אדם פטור אי תפס מפקינן מיניה והנה התומים הביא ראיה לזה מהא דאמרו בב"ק דף ע"ד ע"ב בהך דטבי עבדו של ר"ג טעמא דאין לו עדים הא יש לו עדים חייב ש"מ מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב והוכיח הרשב"א שם בשם הירושלמי דאף פטור מלצאת ידי שמים דאל"כ יאמרו לו לצאת ידי שמים ואם איתא יאמרו לו שחייב אף בדיני אדם שהרי העבד מוחזק בעצמו דהוה כתפס וכמ"ש הראב"ד הובא ספ"ק דב"ק בהרא"ש להוכיח דאף תפיס' מקמי דהודה לא מועיל דאל"כ העבד נקרא תפוס בעצמו ואמאי פטור ע"ש ולפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין ראיית הראב"ד עצמו דאיך מקרי העבד תפוס בעצמו דהא קי"ל דצריך גט שחרור ביוצא בשן ועין א"כ מ"מ נקרא רשות רבו עליו דהרי אינו מותר בבת חורין עד דשיחררו אמנם אחר העיון הדבר נכון דהרי כתבו התוס' בגיטין דף ל"ח גבי האומר פלוני עבדי לא ישתעבד בו דיוצא לחירות ואינו עובר בעשה דמשחרר עבדו דכיון דעכ"פ להשתעבד בו אסור מכח הלוואה שוב אינו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו ומותר לתת גט שחרור ע"ש ד"ה כל ולפ"ז גם כאן כיון דעכ"פ נקרא תפוס בעצמו ולא מצי להשתעבד בו א"כ שוב יוכל לשחררו ג"כ דהא באמת ר"ג רצה לשחררו רק דלא יכול דעבר בעשה וכמ"ש רש"י שם וכאן כיון שעכ"פ לא יוכל לשעבד בו דע"ז נקרא העבד תפוס א"כ שוב לא עבר בעשה ויוכל לשחררו וכמ"ש התוס' וז"ב ומעתה כאן אם נימא דאין אומרים לצאת י"ש א"כ כיון שבדיני אדם פטור שוב יוכל לשעבד בו בד"א ומצוה להשתעבד בו מכח מצוה דלעולם בהם תעבודו א"כ איך נקרא העבד תפוס בעצמו דהא באמת לא שחררו והוא בעי גט שחרור וא"ל כיון דעכ"פ לא יוכל לשעבד בו שוב אינו עובר דז"א דאם נימא דאין אומרים לו לצאת ידי שמים א"כ שוב פטור בדיני אדם ומצוה לשעבד בו ובמה נקרא תפוס בעצמו דבשלמא אם נימא