דברי שאול - עדות ביוסף - א עד

עשו תקנת נגזל במסור מה מבעיא לן והא כל דהעידו דמסר הרי נפסל לעדות ולשבוע' וע"כ שכנגדו נשבע ונוטל דהא הו"ל כחשוד ע"ש ובמפה"י מ"ש בזה וכעת נראה דמשכחת לה שהעידו עדות מיוחדת ועדות מיוחדת פסול לד"נ וגם לפסול אדם הו"ל כד"נ רק לממון מהמני וא"כ בכה"ג דלא נפסל על ידם שפיר איבעיא לן אי בכה"ג עשו תקנת נגזל במסור וז"ב ולפ"ז אי אפשר לומר דהאבעיא בשכבר מסר ועשה אשר זמם א"כ שוב נפסל בזה דבשלמא כשלא עשה רק שרצה למסור א"כ כל שהי' עדות מיוחדת בעת שראו המעש' לא נפסל בעדות מיוחדת שהרי לא עשה מעשה רק שרצה למסור ועדות מיוחדת ל"מ לפסול אבל כל שהעידו שמסר ועשה כאשר זמם א"כ זה הוה עדות גמור וכבר נפסל דל"ש בזה עדות מיוחדת שהרי העידו שמסר ועשה ובצע אמרתו ולא שייך בזה עדות מיוחדת א"כ מה קמבעיא להו וע"כ דמיירי ברצה למסור ושוב מותר לאבדו ביד ודו"ק עוד נ"ל בפשיטות דשפיר דייק הרי"ף דהרי אבעיא הלז נשאר בתיקו וקיי"ל דספק ממונא לקולא וכמ"ש הרי"ף בסוף הכונס שם ועיין בטוש"ע סי' שפ"ח והנה כבר נודע דחזקת ממון גרידא לא מהני בלתי חזקת מ"ק כמ"ש בקונטרס הספיקות לאחי הקצה"ח סי' א' ולפ"ז כל דממון מסור מותר לאבדו ביד א"כ כל שלא עשה הרי יצא מחזקת מ"ק וא"כ אמאי קולא לנתבע הא לא שייך חזקת מ"ק וחזקת ממון לבד לא הוה חזקה וע"כ דממון מסור אסור לאבדו ושוב הוה חזקת מ"ק חזקה גמורה ודו"ק היטב: והנה לעיל כתבתי דלכך הרגו אין נהרגין משום דצריך להיות בד"נ בע"ד וזה כבר מת וכעת נתיישבתי דזה אינו דהרי לשיטת הרמב"ם אם מעידין גם על הבע"ד והמעש' לא מקרי הזמה רק כשמעידין על העדים ומזימים אותם אבל על המעש' אין מעידין וא"כ יכולין להזים וא"צ בפני הבע"ד שאינן מזימין רק העדים וא"כ ליתא ואדרבא אני אומר דמזה ראיה להרמב"ם דאינו נקרא הזמה כשמעידין גם על הבע"ד דאל"כ נ"ל קרא כאשר זמם ולא כאשר עשה דהא כאשר עשה, לא משכחת לה דצריכין להעיד גם על הבע"ד ובד"נ כבר נהרג זה והרי סתם כתיב ולא כאשר עשה והרי כל שמעידים גם על הבע"ד לא יוכל להתקיים כאשר עשה וע"כ דכאשר עשה היינו דוקא כשמזימין העדים והמעשה יוכל להיות אמת ודו"ק. והנה זה רבות בשנים הקשיתי על הרמב"ם דהרי הכתוב צווח הנה עד שקר העד שקר ענה באחיו דמשמ' דאמרו גם על אחיו שקר והרי להרמב"ם יוכל להיות הדבר אמת. אמנם נתיישבתי דבאמת ניהו דהמעש' יוכל להיות אמת אבל הם העידו שקר דלפי דבריהם היו בעת הריגה וכדומה וזה שקר. ובזה מדוקדק מ"ש שקר ענה באחיו ולא כתיב עשה שקר לאחיו אבל לפמ"ש באמת הרגו אין נהרגין וא"כ לא עשו דבר רק שענו שקר ומזה ראיה דכאשר זמם ולא כאשר עשה דאל"כ הי' לו לכתוב שקר עשה לאחיו ודו"ק והנה לכאור' מ"ש ועשיתם לו כאשר זמם הי' נראה דתורת הזמה שייך בע"א ג"כ במקום דהוה מחוייב שבועה ואיל"מ וכמו שצדד הקצה"ח סי' ל"ח דאל"כ הי' לו לכתוב ועשיתם להם כאשר זממו לעשות לאחיהם אבל באמת הרמב"ן במלחמות בסנהדרין דף פ"ו גבי ע"ג ועידי טביח' האריך דכל שלא הרשיעו ועשו איזה מעשה לחייב לא שייך הזמה וממיל' גבי ע"א דלא יכלו לחייב לא שייך הזמה וכ"כ הנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב וא"כ קשה אך נראה דזה שכתיב עד שקר העד דהיינו שקר הוא כשרצו לעשות ולהרשיע דאל"כ הו"ל שוא שאינו בא לעשות ולהרשיע וז"פ. והנה הטעם דכאשר זמם ולא כאשר עשה נרא' לפענ"ד כעת דהטעם פשוט ע"ד שאמרו ריש החובל דעין תחת עין ממון דאל"כ משכחת לה שעין של זה שוה יותר ע"ש וכמו כן שהתור' אמרה ועשיתם לו כאשר זמם והרי בהרג נפש יקרה וכדומה לא שייך לומר שיעשו לו כאשר עשה וע"כ בכאשר זמם סגי וזה יהיו נהרג הוה שפיר מתקיים וונסיתם לו כאשר זמם שזה רק זמם וזה נהרג ודו"ק והנה לכאורה קשה דהא מחשב' רעה אין הקב"ה מצטרף למעש' ולמה כאן החמירה התור' לענוש על המחשב' וצ"ל דדוק' על עבירות שבין אדם למקום לא הקפיד' תורה על המחשב' אבל מה שרוצים לעשות לחבירו ולא יהי' קיום העולם והקב"ה רוצה בקיום העולם ע"כ מחמירין גם כאשר זמם וזה לדעתי מה שאמרו ולא כאשר עשה דהנה כבר נודע דעבירות שבין אדם לחבירו פי שנים בין אדם לחבירו וגם בין אדם למקום שהרג נפש מישראל וגזלו וכדומה ולפ"ז אם הוא רק במחשב' שייך לומר דעשה כמו שזמם לעשות לאחיו אבל להקב"ה כביכול לא חטא דמחשב' רעה אינו מצטרף למעשה אבל אם חטא בפועל שוב חטא גם לשמים ולא מקיים בזה שעושין לו מה שחטא לשמים ודו"ק: שם הלכה ד' ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בו מעשה לפיכך א"צ התראה ועיין ראב"ד וכ"מ ולח"מ. ולפענ"ד הכוונ' פשוטה דכל עצמות התראה להבחין בין שוגג למזיד וזה שייך אם נעשה איזה מעשה יכול להתנצל שסבר שהוא כך וטעה וחשב שמותר או שהוא כך וטעה שאינו כן אבל כל שהוזמו שלא היו שם ולא נעשה שום מעשה מה התנצלות יש להם ומה ראו על ככה להעיד שקר ולהמציא ענין שלא הי' וז"ש ואין לעדים זוממין שגגה שהרי לא נעשה מעשה ואיך שייך שגגה ולפיכך א"צ התרא' שהרי כל