דברי שאול - עדות ביוסף - א עב

שקר י"ל דדוקא דבר שמגיע לו הנאת ממון חשוד אינש לשקר אבל שאר נגיעות לא חשוד אינש לשקר וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד דמהריב"ל שסובר דאף בשאר נגיעות פסול לשיטתו דס"ל ג"כ דנוגע פסול מטעם קורבא ולחוב דכשר הוא מתורת חיוב כמ"ש בגליון הש"ע ריש סי' ל"ז בשמו ע"ש בדף נ' ע"ב ולכך כל נגיעה פסול משא"כ לדידן דק"ל כהסמ"ע דמטעם חשש שקר לכך בעי נגיעת ממון דוקא. ובזה נראה לפענ"ד מה שנחלקו הע"ש והסמ"ע בסי' ז' ובסי' ל"ז דדעת הע"ש דאף שיש ס"ת אחרת באותו בהכנ"ס ג"כ צריכין להסתלק מלקרוא והסמ"ע כתב דכל שיש ס"ת אחרת באותו בהכ"נ דא"צ לסלק דיכול לקרות באחרת ולפמ"ש הדבר תלוי בזה דבאמת גם כשיש ס"ת אחרת יש לפעמים הנאה כגון שימצא פסול באותה ס"ת ויצטרך להוציא אחרת וכדומה רק שזה לא מקרי הנאת ממון גמור רק קצת הנאה ולהע"ש פסול אף בזה משא"כ להסמ"ע וז"ב ודו"ק. והנה כה הראני הג' החריף מוה' יעקב יוטעס בתוך מכתביו על קריאת ס"ת בשער י"ד האריך בזה וזה היה בשנת תרי"ט ה' כסליו שהקשה דאף כשיש ס"ת אחרת הא לפעמים יצטרכו לקרות בשני ס"ת ולפמ"ש אתי שפיר דזה עכ"פ לא מקרי הנאת ממון רק שאר הנאה ולדידן לא פסול בזה אבל להע"ש פסול עוד נראה לפענ"ד דיש נ"מ בין טעמו של הע"ש לטעמו של הסמ"ע לענין מצוה דלאו להנות נתנו רק להנאת המצוה ובזה לא מפסל לשיטת הסמ"ע משא"כ בהנאת הגוף אפשר דמקרי הנאה דאף שאינו ממון ממש מ"מ יש לו הנאת הגוף דשוה ממון הרבה ולכך במרחץ ל"מ סילוק דיש לו הנאה הגוף ממש ודו"ק היטב. ולפענ"ד היה נראה דבר חדש בהא דאמר שאני ס"ת דלשמיעה קאי דהנה הרב הנ"ל הקשה בכתביו דאיך שייך שמשום המצוה מעיד שקר והא הו"ל מצוה הבאה בעביר' ולפענ"ד נרא' דהנה בהנך קבוראי אמרו שם כל דסברו מצוה קעבדי לא נפסלו לעדות ולפ"ז נראה לפענ"ד דזהו דחיישי' שמא יטעו בשביל שמצוה יעבדו שיהי' ס"ת שלהם ואמרו בדדמי כדי שיקיימו הציבור המצוה ובאמת הם טועים ואינו שלהם ובפרט בדיינים יוכל להיות שלבם יחשבו לדון הדין בטעות בשביל דסברי מצוה קעבדי. ובזה מבואר היטב החילוק בין כשיש ס"ת אחרת כיון דעכ"פ אפשר באחרת ואם אין ס"ת אחרת יוכל לגלול הס"ת עכ"פ ליכא חשש שיסברו מצוה קעבדו ודו"ק. עוד נ"ל דבר חדש לרבא דס"ל רשע דחמס בעינן ולפ"ז כל שאין הנאת ממון רק הנאת המצוה אינו רשע דחמס ואינו פסול ולכך בהנאת הגוף דג"ז מקרי רשע דחמס כמ"ש התוס' בסנהדרין דף ט' גבי פלוני רבעני שוב יש לחוש לחשד שקר כמו דפסול בשביל שהוא רשע דחמס בשביל תאוות גופי וה"ה בחשש שישתכר תאוות הגוף חיישי' ודו"ק: פ"כ ה"ד ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה וכו' אעתיק כאן מ"ש בתשוב' להחריף מוה' יעקב נ"י ממאהלוב בשנת תרי"ט ה' כסליו בעת מסר לי כתביו בסוגיא דחסמה בקול המבואר בב"מ דף צ"א ובסנהדרין דף ס"ה והנה זה יצא ראשונ' מה שהקשה דאיך אפשר שר"ל לא יסבור דבדיבורא קעביד מעשה דאיך יפרנס משנה שלימה דפ' הנחנקין דמחייב בזקן ממרא שהורה לעשות שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון ולפענ"ד לק"מ דשם הדיבור שלו עושה מעשה שרבים עושין כן ועל ידי דיבורו נעשה המעשה כזאת וכמ"ש בתוס' גיטין דף ס"ז דמה שעושין עפ"י דיבורו של חכם מקרי מעשה ול"ד לחסמה בקול דשם ע"י שחסמה נמשך שדשה בלי אכילה אבל כאן הדיבור בעצמו אומר ועושה ועיין תוס' ב"ק דף ק' דחכם שפסק הדין לא מקרי דיבור שיהי' רק גרמא בלבד והוא מעשה גמור יעו"ש וה"ה כאן ובזה גם ר"ל מודה. ומה שהביא בשם ספר תוס' העזרה על הת"כ שכתב בדברי התו"י בסנהדרין דף ס"ג בתוס' ד"ה כי קאמר רב שכתבו דלר"י דעקימת פיו הוה מעש' מתוקמא אפי' כרבנן וע"ז הקשה דהא בדף ס"ה מסיק דכל שישנו בקול ולא נמשך מעשה מזה גם לר"י לא הוי מעשה וכמ"ש בב"מ דף צ"א הנ"ל וע"ז תירץ דמשכחת לה שאומר לפסל חדש אלי אתה דאסרו בהנאה והוה מעשה הנה לפי מה דקי"ל כר"ע דעד שתעבד לא נאסר בהנא' לא א"ש דלא נעשה מעשה ע"י דיבורו. ומה שהקש' על דברת החינוך שכתב דכל שאפשר לעבור מבלי מעשה גם כשעושה מעשה פטור דהוה לאו שאב"מ וע"ז הקשה מהא דאמרו בע"ז דף ס"ד דלר"ע חייב במקיים דהיינו בעושה סייג לכרם דבהנחה לבד הו"ל לאו שאב"מ כמ"ש התוס' ד"ה ר"ע וע"ז הקשה דכיון דאף בהנחה לבד אסור דהו"ל מקיים כלאים א"כ אפשר לעבור בלי מעשה א"כ גם כשעושה מעשה לפטור ג כ והביא שכן הקשה הגאון מוהר"א ז"ל מטריטש בספרו ש"ש ונדחק ולק"מ דהרא"ה לא קאמר רק במקום שאפשר הדבר בלי מעשה כלל אבל כאן מוכרח האדם לזרוע כלאים רק שזה אינו נוטע רק האחר נוטע בתוך שדה של זה וזה מקיימו ומניחו אבל מ"מ נעשה מעשה בזה וחייב שפיר על המקיים שעושה סייג וגדר וז"ב ואמת: שם הלכה ב' נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין מן הדין שנאמר כאשר זמם ולא כאשר עשה ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה עכ"מ מ"ש בזה ודבריו תמוהים שפירש דמה שאין עונשין מן הדין הוא קבלה וזה אינו במשמע כלל ובאמת גוף דברי