דברי שאול - עדות ביוסף - א עא

עושה דבר רק דיבור בעלמא ע"ש ולפ"ז מכ"ש כל שאינה רוצית להנשא כלל בודאי יש לחוש לזה אבל בעדות שנוטל שכר בעד הגט ולא שלח לה כתובה פשיטא דאין לחוש כלל. והנה מה שחידש הקצה"ח שם דנוגע שמעיד לאחרים רק שמגיע לו טובה מזה אינו פסול מן התורה הנה מהריב"ל ומ"ב לא כתבו כן ובאמת לפי דברי הקצה"ח יש ליישב דברי הש"ס בבכורות דף כ"ט דאמר מה אני בחנם והקשו התוס' דא"כ קרא דשוחד לא תקח למה לי ולפמ"ש א"ש דבאמת להעיד לאחרים או להורות לאחרים אינו פסול מן התורה אם דן כדין או שמעיד כדין אף שמגיע לו טובה רק להעיד לעצמו הוא דמפסל מן התורה מקרא דשוחד לא תקח וגם בדין משכחת לה שדן לעצמו ג"כ שיש לו חלק באותו עסק אבל לדון לאחרים בשכר מותר מן התורה. אמנם זה אינו דהרי מה אני בחנם משמע אף שמורה ודן לאחרים ולפ"ז ה"ה להעיד לאחרים פסול מן התורה ושלא כדברי הקצה"ח וצ"ע ובגוף קושית התוס' נלפענ"ד דל"ק דניהו דמחוייב לדון בחנם היינו כשהם באים אליו אבל כשהוא צריך ללכת לדון לא כמו דמבואר בחו"מ סי' ל"ד דמותר לקבל שכר ללכת להעיד א"כ ה"ה לדון אינו מחוייב רק אם באו לפניו ולא ללכת לדון ואפשר דזהו בכלל תירוץ התוס' דשכר טרחא מותר ועכ"פ מבואר דלא כקצה"ח הן אמת דלכאורה דברי הקצה"ח נכונים ובסי' ל"ד הביא ראיה ברורה לדבריו מהא דאמרו בכתובות דף מ"ו ושם לה עלילות דברים דאינו חייב לר"י עד שישכיר עדים ומשמע הא אם אמת הדבר כגון שלא הוזמו עדיו אף דשם לה עלילות דברים דהיינו ע"י ששכר עדים אפ"ה סקלוה והרי הוה נוטלין שכר להעיד והו"ל נוגעין גמורין אפ"ה נאמנים ולכאורה היא ראיה גדולה ולפענד"נ דמיירי שהשכיר עדים ונתן להם ממון בין יועיל עדותן או לא יועיל וא"כ לא הוה נוגע כלל. אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש דהנה כל הטעם דנוגע פסול דעת הסמ"ע והש"ך הוא מטעם דחשוד לשקר ע"ש בסי' ל"ד. ולפ"ז נלפענ"ד דזה דוקא בע"א חיישי' שמא ישקר וכמו דלא האמינה תורה לע"א בממון בשביל דחשוד לשקר וכמ"ש הקדמונים וע' בשיטה מקובצת ב"מ דף ג' ובמיוחסות סי' אבל שני עדים דלא חשדה תורה שמא ישקרו א"כ אף שנוטלין ממון להעיד לא חיישי' ששקרו עבור חימוד ממון ואינו רק פסול דרבנן בשביל דנוטלין שכר להעיד ולפ"ז שם במוש"ר דאינו חייב עד שישכור עדים ולתרי לא חיישי' שישקרו ולא נפסלו מן התורה וז"ב לפענ"ד ומה מאד מדוקדק בזה מה דנקטה המשנה הנוטל שכר לדון או להעיד ולא נקט בשנים ושלשה ובפרט בדין דודאי בעי שלשה זולת כשהוא יחיד מומחה ולפמ"ש א"ש דמן התורה לא נפסל רק באחד ולא בשנים ושלשה ודו"ק היטב. ויצא לנו דבר חדש דשנים המעידין בעדות אשה או בגט וכדומה לא שייך למפסל משום נגיעה רק משום נוטל שכר להעיד וכן בד"ת והוראה ודו"ק. ובפשיטות י"ל בישוב הקושיא הלז דהנה לפענ"ד היה נראה דבאמרה תנו לי כתובתי שכתב הרמב"ם דחיישי' שמא א"ר להנשא כלל רק לקחת כתובה בלבד הנה אם עברה ונשאת שוב לא תצא דהרי כתבתי דעיקר הטעם היא דל"ש דייקא ומנסבא או מלתא דעל"ג שהרי אפשר שאינה רוצית להנשא וגם שייך לחוש דדיבורא מקרי ואמרה כיון שאינה עושית מעשה ע"פ ולפ"ז גם בע"א שחשש הריטב"א צ"ל דחיישי' שמא הבטיחה לו שלא תנשא עוד רק שמבקשת כתובה ולפ"ז פשיטא שאם עברה ונשאת ודאי דלא תצא וא"כ שוב שפיר חייב המשביע ע"א דהא אם היה מעיד היה נ"מ דאם עברה ונשאת לא תצא ומחויב לתת לה כתובתה דכבר כתבתי דלא חיישינן דבשביל חימוד ממון תקלקל עצמה ותנשא ותהיה מקולקלת לעולם לזה לא חיישינן וא"כ שפיר הפסידה העד ואף בכה"ג דאינה נוטלת כתובה רק בעברה ונשאת יכולה להשביעו והרי גדולה מזו מצינו באם הוא תפס מקרי גורם לממון בעדים כמ"ש הרמב"ם פכ"א מעדות וע' מגדל עוז ובכ"מ מכ"ש בזה איברא דלפ"ז משביע עדי קנס דפטורין אף דאפשר אם תפס היו חייבין מיהו באמת בקנס ל"מ תפיסה ודו"ק היטב. שוב נזכרתי מדברי התוס' גיטין דף ט"ז ע"ב ד"ה אני ובפ"י שם ביאר בהדיא דל"ש נוגע בעדות ומחלק כעין חלוקו של הקצה"ח לענין נוגע שוב נזכרתי שבשו"ת נוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סי' קנ"ח האריך שבגט ל"ח לנוגע ואינו פסול מן התורה ומ"ש דל"ש דייקא בגט במח"כ לא זכר דברי התוס' בכתובות כ"ו דיה אנן ודו"ק וע' שו"ת ח"ץ סי' ב' ג' ודו"ק: שם שם כל עדות שתבא הנאה ממנו וכו' מפשטת לשון הרמב"ם משמע דאף הנאה שאינה של ממון ג"כ נקרא נוגע דלא כמהרי"ט אמנם סיים מפני שהוא כמעיד לעצמו מבואר כחילוקו של הקצה"ח דיש חילוק בנגיעה בין מעיד לעצמו או שמעיד לאחרים רק שעי"ז יוכל לבא הנאה לו דזה לא מקרי רק נוטל שכר להעיד ע"ש והארכתי בזה הרבה אמנם במה שהאריך המהרי"ט אי בעי דוקא הנאת ממון או אף שאר הנאות הנה לפענ"ד תלוי במה שנחלקו הע"ש והסמ"ע ריש סי' ל"ז אי נוגע מטעם קרוב או מטעם חשש שקר יעו"ש. והנה אם הוא פסול מטעם קרוב ולא משום חשש דמשקר הנה בכל הנאה אדם קרוב לעצמו ופסול אבל אם הוא מטעם חשש