דברי שאול - עדות ביוסף - א סט

הט"ז ביו"ד סי' קס"א וא"כ כאן כל שלא תבע לו על הריבית וע"כ מיירי דלא תבע לו דא"כ לאו הי' שייך פלגינן דיבורא דהרי תובע אותו הריבית וא"כ שוב לא מגיע לו הנאה דהא אינו תובעו ואדרבא כל שהעיד לדידי אוזיף וע"כ דפלגינן דיבורא ואינו מעיד רק שזה אוזיף הוה כאלו אמר שרק לאחר הלוה בריבית ולא לו ודוחק לומר שגם בזה טעה וחשב שאח"כ יתבע לו שיחזיר לו הריבית דזה אינו דכל דאמרי' פלגינן דיבורא והעד השני אינו נאמן דמלבד דע"א הוא אף גם דעביד איניש לאחזוקי דיבורא א"כ שוב לא יוכל לתבוע לו עוד ושוב לא מגיע לו הנאה מזה וא"כ דברי הריב"ש נכונים וראיתי בתומים ס"ק כ"ו שהביא דברי הרשב"א בתשוב' הובא בב"י סי' ל"ד והיא בשו"ת המיוחסות סי' ק"ט שכתב דההוא דבר בניתוס כשבא להעיד עכשיו עד שלא העמידו בדין על השבת הריבית וע"ז הקשה דלהמרדכי מה שייך עד שלא העמידו בדין הא מיירי כשאמר שאוזיף בריבית ולא שקיל מידו ולפענ"ד דברי המרדכי הם ג"כ עד"ז דהיינו כיון שלא תבעו על הריבית אינו חייב דא"ל שטעה וחשב שאעפ"כ יוכל לתבוע לו אח"כ דזה אינו דכל שהודה מתחל' שלא שקל שוב לא יוכל לתבוע אותו אח"כ דהודאת בע"ד כמאה עדים וא"כ לא הוה נוגע וכמ"ש והריב"ש שחולק על המרדכי דלא משמע לי' דמיירי שאמר שלא שקל והוא ס"ל דאף שלא אמר לא יוכל לתבעו אח"כ אבל המרדכי פירש כן ובזה מיושב גם מ"ש התומים בשם הראב"ן דכתב דאם הוא ר"ק ותבע המלו' ללוה (צ"ל להיפך הלוה למלוה) להחזיר לו אע"פ שבעדותו של אותו קרוב ללוה נפסל המלוה ואם אחד מהעדים קרוב ללוה או למלוה נפסל המלוה אבל א"צ להחזיר הריבית דפלגינן דיבורא וכשר לפוסלו אבל א"צ להחזיר הריבית והנה מבואר כריב"ש ולפמ"ש כל שתבעו ומחויב להחזיר בודאי גם המרדכי מודה דשייך פ"ד דהא הוא נוגע וכמ"ש ודו"ק ועיין בהגהת מהרל"ח בסי' ש"ד שם: (פ"ו ופ"ז ה"ו) עיין ברי"ף פ"ב דכתובות ובר"ן מה שדחה ראיית הרי"ף ואינו מובן כלל במה שמחלק בין ב' כתי עדים המעידים ביחד ובין המכחישין זא"ז וגם בגוף החילוק לא ידעתי דאדרבא לפי דבריו בעדים המכחישים מהראוי לפסול כמ"ש הרי"ף גם מ"ש דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן אחזקה צ"ע דהא קיום שטרות אינו רק מדרבנן ואולי יש לחלק בין כשגוף הדבר אינו רק מדרבנן או כשהקיום אינו רק מדרבנן ובלא"ה לענין ממון לא שייך ספיקא דרבנן לקולא כמ"ש המהרש"א בתוס' כתובות דף כ"ו ע"ש וגם מ"ש לענין האשה שהלך בעלה למדה"י שחזקת' לשוק צ"ע דכל הטעם דחזקת' לשוק הוא משום שיש לה בן והבן יש לו חזקת חיים אבל כאן שהבן ודאי מת לענין זה שישלם בין אם הבן מת קודם הבעל או אח"כ ל"ש חזקת חי וכמ"ש הט"ז סי' שצ"ו אך נראה דכמו כן לענין הבעל ג"כ אין לו חזקת חי וא"כ יש לומר ג"כ להיפך דבעל מת קודם וא"כ ממנ"פ שוב חזקת חיים של הבעל והבן שניהם שקולים שוב שייך אשה בחזקת היתר לשוק עומדת ודו"ק היטב כי קצרתי: (פי"ז הלכה ג') זה כת"י של אביו כו' מפני שקיום שטרות מדבריהם הנה בלמדי זאת שנת כת"ר בר"ח כסלו עם תלמידי אמרתי בראשית ההשקפ' שלא היה צריך הש"ס לטעם זה דלפמ"ש התוס' בחולין דבשטר אינו מקרי מוציא וכ"כ המהרי"ט דלכך אמרי' מגו להוציא בשטר דאינו מוציא עדן וכל דאינו מוציא עדן וא"כ נאמן הקטן מיהו זה אינו דבאמת קיום שטרות דרבנן הוא ג"כ מטעם זה כמ"ש בים התלמוד ב"ק דף צ"ח ודף קי"ב א"כ היינו הך וצ"ל דכל דאתי לידי ממון אח"כ לא האמינו לקטן לבד זולת כשיש אחר עמו והנה בהפלא' הקשה בשם אחיו הגאון מוהר"ר שמעלקא ז"ל וכ"ה בפ"י בק"א דלפמ"ש התוס' דמיירי במודה שכתבו א"כ למה לי הקטן כיון דיש גדול עמו והו"ל נסכא דר"א וכ"כ בזה הרבה וכעת נראה דבאמת התוס' הקשו בנסכא דר"א דליהמן בשבוע' במגו וכתב הריב"ם דכל דאינו נשבע נגד העד הו"ל העד כשנים ולפ"ז נרא' לי ברור דזה אם העד מעיד על ממון אבל אם אינו מקויים והשתא קיימינן דקיום שטרות דאורייתא א"כ כשאין כאן אלא ע"א על קיום א"כ לא הוה שטר מעליא דחיישי' למזוייף שוב יהי' נאמן הלוה בשבוע' במגו דמזויף דאם הי' טוען מזויף לא הוה ע"א כשנים דהא לענין קיום שיהי' מקרי שטר לא מועיל ע"א שיהי' כשנים וארי שטר בע"א לא מקרי שטר לרוב הפוסקים מכ"ש בקיום כשהקיום הוא דאורייתא דבעי שני עדים על הקיום דאל"ה לא שייך שטרא בידך מה בעי דל"ח לזה כיון דאין קיום אלא ע"א בלבד וע"כ לא כתב הש"ך סי' ע"ה דבע"א על הקיום סגי היינו לדידן דקיום שטרות דרבנן ודו"ק היטב והנה הר"ן האריך לענין עידי קיום אם כשרים לדייני קיום וכתב באמצע דבריו דיש לחלק כיון דשומעין דבריו של זה היום וכו'. והוא תמוה דזה דוקא בד"מ והר"ן קאי גם לענין ד"נ כדמסיים אע"פ שאם לא העיד חבירו לא היה נהרג ע"ש וזה לימוד ערוך בפי רבינו לעיל פ"ד ה"א וצ"ע ועכ"מ שם:. שם הוחיל ורוב נשים בתולות נשאות עיין ר"ן שכתב אף דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ כיון דאיכא רובא והוא פרסום גלוי מלתא בעלמא הוא וצ"ע בהא דפריך הש"ס ריש הפרק כיון דרוב נשים בתולות נשאות וכתבו התוס' לרב פריך והרז"ה כתב דאיכא